טיול לילי לארץ אחרת, כאן מעבר לפינה
חצות, רחובות הומי אדם, מאות הולכי רגל, עשרות מצטופפים על המדרכה, התנועה זוחלת, פקק בהתהוות מממש את האיום והופך לדבר האמיתי, האוטובוס שלפני מדומם מנוע, ככה, באמצע הכביש.
חצות, רחובות הומי אדם, מאות הולכי רגל, עשרות מצטופפים על המדרכה, התנועה זוחלת, פקק בהתהוות מממש את האיום והופך לדבר האמיתי, האוטובוס שלפני מדומם מנוע, ככה, באמצע הכביש.
יש סרטים מצחיקים, יש סרטים עצובים, יש סרטים מרגשים, יש סרטים סתמיים ויש סרטים שנכנסים ישר ללב. ואז יש סרטים שנותנים אגרוף בבטן, חזק, ומשאירים אותנו ללא נשימה.
בדיקה שגרתית אצל הרופאה שקיבלה מפנה עם השאלה “כמה זמן יש לך את הגוש הזה בצוואר?” איזה גוש בצוואר? גוש ממאיר בגודל 3 ס”מ. וכך נפרדתי מבלוטת התריס.
סדר בארונות המטבח מוביל לפעמים לעריכת ניסויים קולינריים עם מצרכים שלרוב לא יוצא לי להשתמש בהם. אתמול החיטוט בארון העלה שעועית מאש ועדשים שחורות וכך נולדה מנה חדשה
אתגר דלי הקרח הגיע לארץ ובגדול – ח”כים ושרים, ספורטאים, דוגמניות ואמנים השתתפו בו – וגם אני. סרטון קצר ושלוש תובנות על האתגר הקפוא וניסיון להבין למה אנחנו עושים את זה
24 שעות מאז שעלינו על המטוס בחזרה לארץ הפיצה של אבא עוד מתנגנת לי בראש, יחד עם ההסברים המפורטים שלו על פיצה – זאת שאנחנו מכירים וכמה שאנחנו לא.
ימי מלחמה, נדמה שכל הווייתנו התמקדה במבזקים, בלוויות, בביקור פצועים, בשליחת חבילות, בדאגה לחיילים. בטלוויזיה משודרים אין סוף פאנלים, פרשנויות, דיווחים ועוד ועוד ועוד דיבורים על המסך.
על מושב מסלול לא שמעתי עד לאחרונה ופתאום, הפיד שלי מלא בו. אחרי כמה ימים שאני מנסה להגיע לשם, היום סוף סוף הצלחתי. באתי והתמכרתי למסלול של הלב.
יום קשה היה אתמול, וגם היום. לא היום הקשה הראשון וסביר שגם לא האחרון, כי אנחנו חיים במדינה למודת ימים קשים. ועכשיו יותר מתמיד, ישראל היא הבית.
מלחמה היא עסק רועש – אזעקות, יירוטים, נפילות, הפצצות ומה לא. אך על רקע הרעש, אם תקשיבו היטב, תשמעו קולות אחרים, קולות שכדאי להקשיב להם כדי שאולי משהו ישתנה.