ערב יום הכיפורים תמיד מעורר אצלי גל של נוסטלגיה לילדות הירושלמית בבית הכנסת האיטלקי בירושלים, זה שבו מתפללים בנוסח הייחודי כל כך של יהודי איטליה. עם ניגונים משלנו ועם כל נדרים בעברית
כמו בכל שנה, כשמגיע היום הזה ומתקרבת השעה שבה נאכל את הסעודה המפסקת ונצעד לבית הכנסת, מגיע גם גל בלתי נשלט של נוסטלגיה לימי הכיפור של ילדותי בבית הכנסת האיטלקי בירושלים. בית כנסת שריהוטו הובא מבית הכנסת ב-Conegliano Veneto שמצפון לונציה ושבו מתפללים במנהג בני רומא הייחודי.
אנחנו, האיטלקים, לא ספרדים ולא אשכנזים, אלא עדה בפני עצמה, עם מנהגים משלה, נוסח תפילה משלה וניגונים משלה ולא משנה כמה שנים חלפו ובכמה בתי כנסת ביקרתי, יום כיפור הוא לא יום כיפור בשום מקום אחר וגם אם כבר יותר ממחצית חיי שאני לא חיה בירושלים, גם אם עברתי ימי כיפור בבתי כנסת בארה”ב, באנגליה ובתל מונד , לעולם לא אמצא אף בית כנסת שמרגיש לי נכון כמו בית הכנסת האיטלקי בירושלים. יום כיפור הוא לא יום כיפור בלי תפילת כל נדרים בעברית, בדיוק בניגון שאיתו גדלתי, ועם חזנות במבטא איטלקי כבד והנעילה אינה נעילה אם אינה נפתחת בפיוט הנפלא “אל נורא עלילה” בניגון המוכר לי מילדות.
לפני חודש וחצי, אמי עזבה את ירושלים ובאה לגור לידינו, בתל מונד. מעבר שהוא כורח המציאות ושהופך את החיים שלנו להרבה יותר פשוטים ונעימים בהרבה מאוד מובנים. אבל המעבר הזה משמעו שהשנה, את יום הכיפורים אמנם נבלה יחד ולאבנפרד, אבל הפעם שתינו נהיה רחוקות מהניגונים המוכרים והאהובים ולכן השנה, יותר מכל שנה אחרת, היה לי חשוב לאתר אותם ולמצוא להם בית דיגיטלי, כך שאם אנחנו לא יכולות להיות שם, לפחות נוכל לשמוע אותם.
למרות שעזבתי את ירושלים מזמן, היא אף פעם לא תעזוב אותי. מערכת היחסים שלי עם העיר הזאת מורכבת וטעונה אבל יום אחד בשנה, אין מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו יותר מאשר בעיר המסובכת הזאת.
כל נדרים, ואסרים, והקדשות, וחרמים, ושבועות, וקיומים. שנדרנו, ושאסרנו, ושהקדשנו, ושהחרמנו, ושנשבענו, ושקימנו, ושקבלנו על נפשותנו בשבועה. מיום צום הכיפורים שעבר עד יום צום הכיפורים הזה הבא עלינו לשלום, בכולם חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו – אין כאן נדר. אם איסר אסרנו – אין כאן איסר. אם הקדש הקדשנו – אין כאן הקדש. אם חרם החרמנו – אין כאן חרם. אם שבועה נשבענו – אין כאן שבועה. אם קיום קיימנו – אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו. בטל האיסור מעיקרו. בטל ההקדש מעיקרו. בטל החרם מעיקרו. בטלה השבועה מעיקרה. בטל הקיום מעיקרו. אין כאן לא נדר, ולא איסר, ולא הקדש, ולא חרם, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן סליחה ומחילה וכפרה על כל עוונותינו. ככתוב: ונסלח לכל עדת ישראל ולגר הגר בתוכם, כי לכל העם בשגגה.
כתיבה וחתימה טובה.
