במבט ראשון, נראה שהאירוע של 2013 שהשפיע עלי ביותר התרחש רק במאי, אבל במבט קרוב יותר אפשר לראות חוט מקשר שתחילתו עוד בינואר. 2013 שלי, שנה בסימן של בישול, בחירות, מכוניות חשמליות ושינויים גדולים בחוץ ובפנים
שעות ספורות נותרו ל-2013, הזמן לסיכום הוא עכשיו או לעולם לא. שנה משמעותית היתה, מגיע לה סיכום, גם אם הוא סיכום בזק, לא?
אז מה היה לנו השנה? במבט לאחור, סוג של רכבת הרים ולא נראה שהיא עומדת להיעצר בקרוב.
את השנה פתחתי ואני גם סוגרת בהתלבטויות מקצועיות. נמאס לי לשבת מול המחשב ולתרגם. בתחילת השנה החלטתי שאני רוצה לעבוד עם אוכל. לקיים סדנאות בישול, ללמוד בישול בצורה רצינית, אולי לפתוח קייטרינג. מהר מאוד הבנתי שאני אוהבת לבשל מאהבה, לאנשים שאני אוהבת ושלא ארצה לעסוק בזה יום יום. הלאה.
השנה היתה גם שנת בחירות מוניציפליות. חמש שנים אני בעשייה הציבורית, עשייה שהיתה עד כה א-פוליטית. השנה זה כבר היה אחרת. חברה טובה קיבלה החלטה אמיצה לרוץ ואני שמחתי לתמוך ולסייע כמיטב יכולתי. לאורך הדרך למדתי הרבה, נוצרו חברויות חדשות ומשמעותיות מאוד, היו הרבה שמחה, עשייה וצחוק והיו גם כאב ודמעות. לאורך הדרך נעשו טעויות אך חשוב מכל – נשמרו העקרונות עליהם הוחלט בתחילת הדרך ואני בהחלט שלמה עם הבחירה ועם המעורבות.
בינואר השתתפתי בכנס לקוחות של בטר פלייס שהתקיים בלילה גשום וסוער במיוחד (אולי סימן לבאות?) זמן קצר לאחר מכן התבקשנו להצטלם למסע פרסום של החברה ובתחילת פברואר ילדיי עיטרו מודעות ועלונים ואני התרגלתי לשמוע את עצמי ברדיו אומרת: “מניסיון, הדאגה היחידה שלכם תהיה שהילדים לא ירצו לצאת מהמכונית”. אז זו באמת היתה הדאגה היחידה, היום יש הרבה דאגות אחרות, אבל הילדים עדיין לא רוצים לצאת מהאוטו.
באפריל הצטרפתי בשמחה ליוזמה של מספר נהגים שהקימו את העמותה לקידום תחבורה חשמלית ובמאי נפלה הפצצה – בטר פלייס נכנסה לפירוק.
לאירועים מיום הפירוק ועד היום לא יספיק פוסט בבלוג, צריך ספר עס כרס, לפחות. מה לא היה שם? הלם, עשייה אינטנסיבית, התגייסות מדהימה, אחוות נהגים מרגשת, לקוחות נחושים להציל את המיזם, אכזבה, כעסים, עורכי דין, דיונים בבתי משפט… בשישה החודשים שחלפו מאז למדתי על עצמי ועל אחרים, למדתי על פוליטיקה ועל אינטרסים, על הטוב ועל הרע שבאנשים וגם על מה שאני רוצה ולא רוצה ועל מה שאני מסוגלת לעשות וזה עדיין לא נגמר – לטוב ולרע.
2013 היתה שנה של שינויים, שנה שהביאה אותי לתובנות על עצמי, על חיי ועל מה שאני רוצה לעשות הלאה. השנה שבה הבנתי שאני רוצה לפרוש כנפיים ושגיל 42 הוא בדיוק הזמן הנכון בשבילי להמציא את עצמי מחדש.
ב-2013 גם נולד הבלוג הזה, בערבו של יום הולדתי. מתנה שנתתי לעצמי ושאני שואבת ממנה הנאה רבה. סוף סוף לדברים שיושבים לי כבר שנים בראש, בבטן ובלב יש בית וזו הרגשה נפלאה באמת.
2014 בפתח, יש לי הרגשה שזו תהיה שנה מרגשת לא פחות ואני מחכה לה בזרועות פתוחות ועם פרפרים בבטן.