אז העם אמר את שלו

כבר ארבעה חודשים שאני לא כותבת על פוליטיקה. בפעם האחרונה כתבתי כי המילים שבתוכי לא נתנו לי לישון והיום שוב, הצטברות של כעס, פחד ותדהמה דוחפים אותי למקלדת.

תובנות מחדר ניתוח, פוסט שנולד תחת השפעה

פוסט חמקמק שמשפטים ממנו נולדו אי שם בין חדר הניתוח לחדר ההתאוששות. פוסט שהיה ברור מאוד, כל עוד הייתי בהשפעת סמי הטשטוש, ומאז הוא בורח ואני צולעת בעקבותיו

מתי אני מלכה?

כשאני אומרת “מלכה” למה אני מתכוונת? מה גורם לנו להרגיש כמו מלכות ואיך זה קשור לקיר טיפוס, לריקוד המוני ולאישה בגיל של אמי שריגשה וגם הצחיקה עד דמעות?