אנחנו חיים בתוך מסכים, עסוקים בטירוף וקצת נותנים לחיים (שמחוץ לפייסבוק) לחלוף על פנינו, אבל מדי פעם קורה משהו שמוציא אותנו מהבועה ואנחנו מגלים שבכל זאת, אנחנו קהילה
ראשון בלילה, אני נכנסת רק שנייה אחת אחרונה לאחת הקבוצות בפייסבוק לפני שאני קורסת בסוף יום ארוך. מודעה שהעלתה חברה מישוב שכן לוכדת את עיני. סיפור שהוא עולם ומלואו המסוכם במספר מילים קצרות.
עַתַי הקטן חלה בסרטן, למרבה הצער כל המאמצים לא הועילו והוא לא ניצל. הוריו נותרו עם חוב כבד.
משפט אחד המגלם בתוכו כאב בלתי נתפס, כאב שאף הורה לא יכול שלא להזדהות עמו. לעַתַי כבר אי אפשר לעזור, אבל משהו אחד קטן כן אפשר לעשות, לעזור להורים שנקלעו למצב כלכלי קשה.
שני בבוקר, אני מעלה את המודעה לפייסבוק האישי ולפורום העירוני, אולי ייענו כמה משכניי?
פחות משעה אחרי שעולה הסטטוס, התגובות זורמות. מהר מאוד אני פותחת אקסל, מרכזת הזמנות שמגיעות בהודעות פרטיות, על הקיר, בקבוצה, במייל, במסרונים ובווטסאפ. בערב כבר יש 130 הזמנות, בינתיים.
עוד 24 שעות חולפות, ההודעות ממשיכות לזרום. חצינו את קו 300 ההזמנות.
המשלוח מגיע. אני בעבודה, חברה מקבלת את המשלוח ושולחת תמונה של שטיח רקפות ססגוני הממלא את החניה. רציתם לדעת איך נראות 380 רקפות? בבקשה.
בדרך הביתה הבן שלקח פיקוד על החמ”ל הביתי מדווח לי אונליין. שכנים מגיעים, משלמים ולוקחים רקפות, הוא מקפיד לרשום את כולם, שיהיה מסודר. גאווה, הילד שלי.
אני בבית, מקבלת את פני הבאים. יש ביניהם חברים ומכרים וגם פנים מוכרות רק מהפסייבוק וזרים מוחלטים. אני מפרפרת בין המטבח לחניה, מזל ששוב החברה באה לעזור.
השכנים ממשיכים להגיע, לוקחים רקפות, אומרים מילה טובה, עוצרים לשיחה. כמה טוב לפגוש אותם כך, לא בתור לסופר, בפקק של הבוקר או בתוך המסך, אלא פנים אל פנים, מאוחדים למען מטרה טובה. כמה מרגש שעשרות אנשים עצרו לרגע מעיסוקיהם כדי לחשוב על זוג הורים שהם אפילו לא מכירים וכדי לעשות משהו קטן כדי לעזור להם. כמה חשוב שרבים מביאים איתם את הילדים, מסבירים להם על מה ולמה ושולחים אותם לבחור עציצים.
ערב המשלוח שאל אותי בן זוגי אם אני לא חוששת להתחייב על הזמנת רקפות באלפי שקלים. מה אם לא יבואו לקחת? יבואו, אמרתי לו, עוד תראה. ידעתי וצדקתי.
זו עוד תזכורת לכך שהמקום הזה שבו בחרנו לחיות הוא קודם כל מקום עם אנשים טובים, אולי ביום יום קצת קשה לנו להרגיש את זה, אבל אנחנו קהילה, קהילה שמתלוננת (הרבה ובצדק), שרבה לא מעט, אבל קהילה. יופי של קהילה ואם המבצע הזה לימד אותי דבר אחד, אז השיעור הוא שאנחנו צריכים להיפגש יותר, ולמצוא יותר דברים קטנים שאנחנו יכולים לעשות למען אחרים.
תודה, תושבי תל מונד, ריגשתם אותי.
