ארבעים דקות מתל אביב, עולם אחר. מרחבים עצומים, נופים קסומים, פינות חמד, יין טוב, שמן זית משובח, חיי קהילה וקונפליקט שכנים שתחילתו אולי פה, אבל נמצא בכל מקום
בחיוך חם ובפנים מאירות, בארגון מופתי וברוחב לב הן אירחו אותנו, כולנו בלוגריות בסלונה. אנחנו מתל אביב, מהשרון, מהמרכז, מהימין ומהשמאל, הן “מתנחלות ברשת“, מהשטחים. זה היה יום של נסיעות, תחנות והרבה שיחות (אבל לא מספיק).
תחנה ראשונה: אולפנת דולב לנערות בסיכון
לכאן מגיעות נערות שעברו הכל ושזו להן ההזדמנות האחרונה. באולפנה, יחד עם הקהילה התומכת, המחבקת והמאמצת, מצילים את חיי הנערות, פשוט כך. רובן יוצאות משם לצבא או לשירות לאומי ועם כלים להתמודד עם העולם.
תחנה שנייה: קפה בד בבד, סמוך לטלמון
מול נוף עוצר נשימה אכלנו בראנץ’ נפלא ושמענו את המארחות ושתי אורחות מיוחדות – אמילי עמרוסי, אשת תקשורת ובת גלים שער, שהפכה לדמות מוכרת בעל כורחה בעקבות רצח בנה, גיל-עד, עם חבריו נפתלי פרנקל ואייל יפרח ז”ל. הן דיברו על בניית בתים שאולי יעזבו יום אחד, על נטיעת עצים שאולי לא יזכו ליהנות מפירותיהם, על התמודדות עם שכול, על פחד, על אמונה, על חינוך, על חיי קהילה ועל ערכים ועל הקו הירוק המתעתע הזה, שאמילי אומרת שהיא אינה רואה, אבל שלאורך כל היום היה שם איתנו, נוכח.
בנסיעה מתחנה לתחנה העיניים מסתגלות למרחבים הריקים. עצי זית, טרסות והמון, המון שטח. יותר מ-90 אחוז מהקרקע כאן אינה מיושבת. על השאר חיים יהודים ופלסטינים, בדבוקות.
אנחנו מתייקות בראש את בתי המידות ודגמי המכוניות עם לוחית הרישוי הפלסטינית, לצד התמונות המוכרות יותר של פלסטינים עניים, פליטים קשי יום. כן, מדברים פה על הפחד ועל העוינות אבל גם על שגרת חיים ועל קיצוניות בשני הצדדים שפוגעת בכולם. נוגעים-לא-נוגעים בשאלות לא נוחות על חוקיות מאחזים או בעלות על קרקעות. אין לנו את הזמן או הכלים להעמיק באמת, לא היום. זהו רק מפגש הכרות.
מהתצפית על הנוף שלרגליו המאחז אש קודש, אנחנו ממשיכות לאתר הארכיאולוגי המרשים בשילה הקדומה. לצד הסיפור המקראי, מספרת לנו תמר על ביתה שמשקיף מלמעלה ועל הקשר החזק שלה למקום הזה, הטעון היסטוריה ורגשות.
התחנה האחרונה היא יקב טורא, שם אנחנו זוכות לטעימות יין משובח על רקע סיפורה המרתק של ורד בן סעדון, הראויה לפוסט משלה.
אני מביטה בהן, במארחות הנעימות שלנו, נשים יפות, מאירות פנים ושלוות ונזכרת במורות בבית הספר הממלכתי דתי של ילדותי, הן לא זרות לי. הן יודעות למה הן פה, לא מצטדקות, מבחינתן, הן פה בזכות, על הזכויות של השכנים לא דיברנו אבל כאשר עולה נושא השיח עם השכנות הפלסטיניות הן לא מהססות, הן היו מדברות איתן בשמחה, אבל זה לא קורה, בעיקר בגלל פחד משני הצדדים. בשתי מדינות לשני עמים הן לא מאמינות, איך אפשר להאמין בזה כשנמצאים שם, במציאות הזאת, כשהמקום המוטל בספק הזה הוא הבית שבו את מגדלת את ילדיך? הקהילה המחבקת שלך? אבל כשאני חוזרת הביתה, לחיים שלי, מלווה בחדשות המרות על עוד שני קורבנות שנרצחו בשם הלאומנות והשנאה העיוורת, אני שואלת את עצמי איזו ברירה אחרת יש לנו? אם לחיות יחד אנחנו לא יודעים, מה נותר לנו מלבד פרידה?
בימים בהם גם ירושלים ותל אביב מסוכנות, השאלה היא לא רק שאלת הקו הירוק. השאלה היא איפה עובר הקו האדום שלנו. איפה עובר הגבול בין פשרות שמטרתן להביא לשלום לבין ויתורים מסוכנים? כמה נכון להיצמד לאידיאולוגיה בכל מחיר?
כי בסופו של יום, זו לא רק שאלה של זכות אבות או של צדק, אלא שאלה של הישרדות והגיון ואת הרגשות והדעות הקדומות יש להניח בצד ולהתחיל לדבר, עם כולם. כולנו – יהודיות, ערביות, ימניות, שמאלניות – אמהות שרוצות לגדל ילדים בבטחה וכדי שיהיה פה בטוח, אין לנו ברירה אלא לשנות את החשיבה מן הקצה אל הקצה ולדבר, לדבר עם כולם.
