טיול לילה קפוא עם בן זוגי, אבי ילדיי, האיש שאיתי כבר 15 שנה בזוגיות ללא מסמך או ברכת הרשויות ובלי תכניות לשנות את זה, שיחה על זוגיות ונישואים
טיול ערב קצר בירושלים הקפואה, זמן איכות נדיר (מדי) שהוליד שיחה על זוגיות, על נישואים ועל מה שביניהם.
זה התחיל בשיחת עדכון על חברים – החיים יחד באושר, הסובלים ביחד ואלה שכבר לא. לפעמים נדמה שבדרך הכואבת אל מחוץ לזוגיות, דווקא אלה שעשו זאת “לפי הספר” הם אלה שסובלים יותר במסלול פתלתל הנשלט בידי עורכי דין, בתי דין רבניים ובירוקרטיה. אף פרידה היא לא קלה, בעיקר אם יש ילדים ורכוש בתמונה, אבל כשזוג נישא, פירוק החבילה מסתבך עוד יותר ומשחקי הכוח גוברים, בחסות המערכת.
15 שנה אנחנו יחד, אני לא סופרת כמה פעמים נשאלנו מתי נתחתן או למה בעצם לא התחתנו. האמת הפשוטה היא שלא הרגשנו צורך בכך וכנראה שכך זה יישאר.
אין לנו שום דבר נגד מחויבות, להפך. את המשפחה שלו פגשתי בערך יומיים אחרי שהכרנו, עוד לפני שהבנו שאנחנו זוג, מהר מאד עברתי לגור איתו ואחרי זמן מה החלטנו להקים משפחה. אחרי הילד הראשון בא גם הרכוש המשותף ואז, לפני שמונה שנים, החלטנו לעבור לישראל ובעוד צעד של מחויבות עזבנו באנגליה את המשפחה שלו ואת החיים שהכרנו ופנינו למשרד הפנים לקבל אשרת בן זוג.
הליך קבלת האשרה מבחין בין זוגות נשואים לבין זוגות לא נשואים בשני דברים – משך ההליך ותוצאתו. אצל זוג נשוי ההליך קצר יותר ובסופו מקבל בן הזוג הזר אזרחות, אצל האחרים, ההליך ארוך יותר ובן הזוג מקבל מעמד תושב קבע בלבד. הבחנה אבסורדית? לגמרי, אבל ככה זה. האם היה מקל עלינו להינשא בשלב זה? בוודאי, אבל עדיין, בחרנו שלא, למרות הכל.
למה בעצם אנשים מתחתנים?
נשאיר רגע בצד את הדת המסורת. ברור שמי שחי על פי ערכי הדת מתחתן, זה חלק מהחבילה וזה דיון אחר. אבל מה עם השאר, אנשים שאין להם בעיה מוסרית עם חיים בזוגיות ללא ברכת הרבנות או בית המשפט, למה הם עדיין מתחתנים? האם זו המסיבה הגדולה עם שמלת המרנג הענקית? החלום הרומנטי על happily ever after? לחץ חברתי או משפחתי? סיבות כלכליות? או פשוט כי “כך עושים”? או שבאמת קיימת סיבה ממשית להפוך קשר אישי לחלוטין בין שני אנשים למשהו עם השלכות חוקיות ובירוקרטיות שבלא מעט מקרים, כאשר זה נגמר, רק מסבכות את העניינים?
נכון, כשאנחנו נכנסים לזוגיות אנחנו לא חושבים על הסוף. אנחנו יודעים ששיעור הגירושים גבוה מתמיד, שהסטטיסטיקה לרעתנו, אבל לנו, הרי, זה לא יקרה, נכון? אבל בכל זאת גם אנחנו ניפול בסטטיסטיקה, האם לא עדיף שאת כל התהליך הכואב הזה שיכלול חלוקת רכוש ודיונים על משמורת, נעשה ממקם של כוח וללא תלות בגחמות המערכת? וגם אם לא נסתכל על הסוף (כי תכלס, זה באמת לא נעים), מה בעצם התכלית של אקט הנישואים? האם אנחנו צריכים להכריז על אהבתנו בפני כל העולם ואחותו וגם בפני הדודה שאף אחד לא סובל והאחיין התמהוני כדי שזה יהיה אמיתי?
בסופו של דבר, נישואים הם עוד בחירה. יותר ויותר אנשים סביבנו בוחרים לא לעשות את זה וגם אנחנו בחרנו שלא ואנחנו שלמים עם ההחלטה. יחד הקמנו משפחה ואנחנו ממשיכים יחד כבר 15 שנה. אולי נישאר יחד לנצח ואולי לא ואולי יום אחד, בשביל הקטע, ניסע לווגאס וניתן לאיזה אלביס לחתן אותנו (כי אם כבר, אז בדרך הכי cheesy שיש), בתנאי שהוא לא יחתים אותנו על שום דבר. עד אז, נמשיך כנראה לתהות למה אחרים עושים את זה, נשמח בשמחתם וגם נבין שזה בסדר גמור לעשות דברים שמשמחים אותנו גם אם התכלית היא בעצם השמחה שבעשייתם.
מוקדש באהבה לזו שמתחתנת פעם בשבועיים, לזו שמתכננת בהתרגשות את השידור החוזר של הפעם הראשונה ולאיש שלצדי.
