מסע של שמונה שנים שהחל כמעט במקרה הגיע היום לסיומו, סיום שהוא בעיקר התחלה חדשה. תעודה אחת וסטטוס בפייסבוק לימדו אותי כמה חברים וכמה אהבה מצאנו לאורך הדרך
שמונה שנים שמונה ביקורים במשרד הפנים עם ערימת מסמכים, תמונות, טפסים שנה כתייר בעל אישור עבודה שבע שנים כתושב ארעי והיום, סוף סוף, הוחלפה תעודת הזהות הכתומה בכחולה ומעמד הארעי במעמד קבע. מדינת ישראל אישרה בחותמת את מה שאנחנו כבר יודעים – שהאיש שלי, אבי ילדיי, מצא כאן את ביתו. אמנם הוא לא אזרח (כי בחרנו לא להינשא והמדינה עדיין מפלה את הלא נשואים) והוא לא יוכל להצביע בבחירות בעוד חודש, אבל התחלנו פרק חדש ואני נושמת קצת יותר טוב. לפני שנה וקצת סיכמתי כאן שבע שנים טובות בארץ. חלפה שנה וגם עכשיו אני יודעת שההחלטה לבוא לארץ היא ההחלטה הטובה ביותר שקיבלנו אי פעם.
סטטוס קצר שהעליתי בפייסבוק עם שובי ממשרד הפנים כאשר בתיק יושב דרכון בריטי עם אשרה ללא תאריך תפוגה ולצדו תעודת זהות כחולה, כמעט כמו שלי.
המסע התחיל עוד ב-2006, רק שאז לא ידענו את זה. היינו הורים לילד בן 3 וכמו שעושים באנגליה הורים לילדים בני 3, חיפשנו לו בית ספר. מהר מאוד הבנו שבית הספר הציבורי הסמוך לביתנו הוא ממש לא זה ושצריך להיערך למימון בית ספר פרטי או לעבור דירה. יום אחד, כמעט כדרך אגב, אמר פול “אולי נעבור לישראל?” בינואר 2007 כבר נחתנו כאן.
יש זוגות שנתקלים בקשיים וביחס לא נעים במחלקת האשרות במשרד הפנים. אנחנו לא. אחרי שהתגברנו על מכשול בירוקרטי פעוט שבגינו מחשב משרד הפנים סבר שאני עדיין נשואה לאקס, הצגנו את כל המסמכים הדרושים ויצאנו עם אשרת ב1 – תייר עם אישור עבודה. אחרי שנה, שודרגנו לאשרת א5 – תושב ארעי ומאז, כל שנה חזר על עצמו הסיפור – אוספים מסמכים, תמונות משותפות, מכתבים מחברים, חשבונות משותפים ובאים למשרד הפנים להוכיח שאנחנו זוג, שאנחנו עדיין יחד. הליך סביר בסך הכל, אבל קצת מייגע ובעיקר ארוך יותר אם במקרה בחרתם להיות זוג לא נשוי.
בקיץ האחרון, בעיצומו של צוק איתן, הגענו לתשאול מיוחד, כל אחד בנפרד. האמת? חששתי קצת. אתם יודעים איך זה עם גברים, מה הסיכוי שהם זוכרים מה אכלנו אתמול לצהריים, מה קניתי לו ליום ההולדת ואיך קוראים לקרובת המשפחה הנודניקית שאפילו אני לא בטוחה מי היא?
חלפו החודשים, משרד פנים נדם. מיילים רבים נשלחו ונותרו ללא מענה. בדיעבד הסתבר שיש משבר כוח אדם במשרד הפנים. בסוף, דווקא פקס שנשלח הגיעו ליעדו. עוד ביקור במחלקת האשרות, 3 שעות המתנה, מחשב שמסרב להתעדכן ולבסוף “חזרו ביום ראשון”. ליתר בטחון חזרתי ביום שלישי ואחרי שעה וחצי המתנה בלבד, נמסרו לי אשרה ותעודת זהות חדשה והמעגל נסגר.
ואז גיליתי שאני נושמת יותר טוב
כי מסתבר שהארעיות הזאת קצת העיקה, גם אם זה רק פעם בשנה ושחתיכת הנייר הזאת היא בעצם דבר ענק (וגם האפליה כלפי זוגות לא נשואים היא דבר ענק, אבל זה כבר נושא אחר) אבל מה שהכי ענק אלה התגובות המרגשות של החברים שפשוט הציפו אותנו באהבה. זהו, הגענו הביתה.
צילום: נאוה רייץ
