הבלוג של יערה בן שנה וחצי, ינוקא ממש, אבל הוא כבר לקח אותה רחוק ויחד איתו היא צומחת, פורשת כנפיים וחולמת לעוף גבוה
ביום שבו חגגתי 43, הבלוג שלי חגג שנה. באותו יום כתבתי פוסט שהוא גם סיכום שנה – שלי ושלו – וגם מכתב אהבה לבלוג שעשה לי מהפכה קטנה בחיים.
אני לא בטוחה מה היה הטריגר שהניע אותי לפתוח בלוג. בלילה שבו מלאו לי 42 משהו הבשיל בי ופרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג שפתחתי, בלי לכתוב בו, הרבה לפני כן. זה פשוט קרה ומאז שזה קרה, מצד אחד נולד בי הפחד שזה יפסיק לקרות ומצד שני הבנתי שהכתיבה הזאת היא כל כך חלק ממני, שגם אם מדי פעם היא תיעלם, היא תמיד תחזור.
למה בלוג?
הכתיבה תמיד היתה שם, לפעמים יותר ולפעמים פחות, לפעמים על הנייר ולפעמים רק בראש, לפעמים כתיבה עיתונאית או אקדמית ולפעמים כתיבה אישית, שהיא כולה שלי ובשבילי. הכתיבה היא צורך, אבל למה בעצם לא מספיק לכתוב למגירה? מאיפה בא הצורך הנוסף והנפרד הזה לכתוב במרחב הציבורי, להגיש את המחשבות, הדעות והסיפורים שלי לכל מי שרק רוצה לקרוא. יותר מזה, לרצות שהם יקראו? יאהבו? יגיבו?
עוד לפני שהתחלתי לכתוב, קראתי בלוגים. אני מבינה מצוין את הצד של הקורא, של מי שבוחר לעקוב אחר כותב מסוים, שנהנה מכל פוסט וממתין בשקיקה לפוסט הבא. אני יודעת מה קריאת בלוגים נותנת ואם אתם קוראים בלוגים, מן הסתם גם אתם יודעים.
הכתיבה היא במה שמצד אחד מאפשרת לי לומר את מה שיש לי להגיד ומצד שני מאפשרת לכם לקרוא את הדברים מרצון ובתנאים שלכם. אתם שם כי אתם רוצים להיות שם וזה אולי סוג הקשב הכי נעים והכי מחמיא שיש. לפעמים על הבמה הזאת נוצר דיאלוג – ברמה הבסיסית ביותר הוא מתבטא בעצם הקריאה. הרמה הבאה היא הלייק שאתם מסמנים בפוסט ומעליה יש את רמת השיח שנוצר, התגובות שאתם כותבים. ומעל לכל יש את המקרים בהם משהו שכתבתי עזר למישהו, גרם לו לחשוב באמת, השפיע עליו, נגע בו, הניע אותו והמקרים האלה הם בסופו של דבר תכלית הכל.
הכתיבה היא משהו ממכר
אחרי הפוסט הראשון בא הפוסט השני ואז יש את הבהלה, כי אולי זה יפסיק. אחרי הבהלה נפרץ הסכר והכתיבה הופכת לבלתי נמנעת. מפוסט לפוסט הכתיבה גם מתפתחת. לפעמים היא טובה יותר, לפעמים פחות, אבל היא תמיד מתפתחת, מתקדמת, מעמיקה. לפעמים היא גם נעלמת, ליום, לשבוע, לשלושה חודשים וכשהיא חוזרת, הלב יוצא לריקוד של אושר ואני חוזרת לנשום, בהקלה.
לפעמים הכתיבה באה בקלות
יש פוסטים שכותבים את עצמם, מהבטן הם יוצאים ישר לאצבעות על המקלדת. פוסטים אחרים הם תוצר של מאבק פנימי, פוסטים שנכתבים אל תוך השעות הקטנות של הלילה, בקושי רב. כן, הניסון המצטבר מקל על התהליך, בדרך כלל, גם הדברים שלמדתי לאורך הדרך בסדנאות שונות בהן השתתפתי עוזרים מאוד, אבל לפעמים הכתיבה באה בקושי רב וגם זה בסדר, גם במקרים בהם זה פשוט לא מצליח.
מה הוא עשה בשבילי?
הבלוג פתח לי דלת ענקית לעולם שלם. באמצעותו אני אומרת את מה שאני חושבת באמת, לכל מי שרק רוצה להקשיב (ומסתבר שרוצים, יותר ממה שדמיינתי אי פעם). דרכו פגשתי את הקהילה המופלאה של בלוגריות ובלוגרי סלונה, הכרתי כותבים מעוררי השראה ויצרתי קשרי חברות נפש. בזכות הבלוג חוויותי חוויות שסביר להניח שלא הייתי חווה אחרת ואם בזכות הבלוג גם עזרתי לאדם או שניים – זה המון.
רוצות גם אתן ללמוד איך להפוך לבלוגריות?
לפרטים והרשמה לחצו Saloona School
לסיום – כאשר אתם מסמנים לייק בפוסט, מגיבים, משתפים או נרשמים לעקוב אחרי – אתם נותנים לי מתנה. בעיקר כאשר הדברים שכתבתי עשו לכם משהו, עזרו לכם, נגעו. זה אולי לא נראה לכם חשוב, אבל זה עולם ומלואו. תודה.
