גן מאיר, עצרת זיכרון לנרצחי הברנוער ומחאה נגד פיגוע הדקירה. עצרת תחת הכותרת “השנאה רוצחת”. באנו כדי להזדהות, כדי למחות ביחד ולהגיד לא לשנאה ולאלימות, ואז החלה אלימות
באירוע שנפתח בפייסבוק נכתב בין השאר “ביום שבת נזכיר לכל המדינה את כוחנו ונבהיר שלא נסבול שום תקיפה, הטרדה וחוסר שוויון בכל תחום שהוא… אפס סובלנות כלפי חוסר סבלנות!” ואנחנו באנו לשם למחות על אלימות קשה ומקוממת, אלימות בלתי נסלחת, אלימות שמקורה בחוסר סובלנות.
העצרת החלה בדקה דומיה ולאחריה עלו בזה אחר זה דוברים שונים עם מסרים של סובלנות, על שוויון, על חשיבות קבלת השונה. מסרים טובים, מסרים חשובים. נבחרי הציבור שעלו לבמה הוחתמו על התחייבות לפעול למניעת הסתה לאלימות, להתנגד לפגיעה בכל אדם ולזכור שהיא או הוא מייצגים גם את הקהילה הגאה ולפעול לקידום שוויון זכויות לקהילה.
ואז עלה לבמה גל אוחובסקי והודיע ששר החינוך, נפתלי בנט, יגיע לנאום. ההכרזה התקבלה בקריאות בוז מחרישות אוזניים. אוחובסקי ניסה להרגיע את הרוחות, אך ללא הועיל, קריאות הבוז רק הלכו וגברו. לאחר דקות ספורות הוא הודיע שהגעתו של בנט בוטלה. לבמה היה השר יובל שטייניץ. גם הוא התקבל בקריאות בוז וניסיונות בעזרת צעקות, מגאפונים ותופים לעצור את נאומו, אז גם הונפו הידיים עם הכפפות המגואלות בדם. לא חיכו לשמוע מה הוא אמר, כנראה שזה לא ממש משנה, כנראה ממילא לא מאמינים לו, אולי גם בצדק. הקריאות הלכו וגברו ובסמוך לבמה, ניסיונות של כמה משתתפים זועמים להתקרב הפכו במהרה לאלימות פיזית. בהמשך, גם ח”כ יאיר לפיד זכה לקריאות “יאיר הביתה” ואחת המשתתפות מתומכותיו זכתה אף לאגרוף.
בסופו של דבר נרגעו הרוחות, המשיכו הנאומים ולבמה עלתה ח”כ זהבה גלאון “אנחנו לא רוצים את הגינויים שלכם” היא קראה בזעם כלפי אנשי הימין. הקהל הריע ואני שאלתי את עצמי – לאן מוביל אותנו כל זה? גינויים זה לא מספיק, כמובן, אבל גינויים הם הצעד הראשון הנדרש והמתבקש, אז למה להגיד לא? איך ה”לא” הזה מקדם אותנו? צר לי, זהבה, את טועה ובגדול.
איני אשת ימין, הגעתי מהשמאל ובעברי הצבעתי גם למרצ וכיום אני במרכז. נפתלי בנט וחברי מפלגתו עם עמדותיהם החשוכות מעוררים בי חלחלה והליכוד מפלגה מסואבת שמביאה את המדינה לאבדון. עם זאת, התנהלותם של אותם קיצונים שצעקו בוז, אותם קיצונים שנהגו באלימות – מילולית ולמרבה הצער גם פיזית – בעצרת שבה המסר הוא מסר של אי אלימות, היא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת.
דווקא מי ששייך לקהילה שסובלת מאלימות, מרדיפה, מחוסר שוויון ומהתנכלויות שונות צריך לדעת לגלות סובלנות. דווקא אותם אנשים שצעקו בוז היו צריכים להיות הראשונים שמבינים כמה נזק עושות קריאות אלה – לא למי שעומד על הבמה ומנסה לדבר, אלא לכם, לנו, לחברה הישראלית.
באנו למחות נגד אלה המכונים “עשבים שוטים” וגילינו שגם בצד השני יש עשבים שוטים וחבל.
הגעתי לעצרת בתחושת עצב וזעם על מה שקורה לחברה הישראלית יחד עם תקווה לכך שהבעת התמיכה הזאת של כל אחד ואחת מאיתנו יביאו אותנו למקום טוב יותר. יצאתי מהעצרת עם עצב עמוק עוד יותר ועם פחות תקווה ובכל זאת, אני מצטרפת לדברי של שני סיידוף, קורבן האגרוף שכתבה בפייסבוק לאחר האירוע: “לא…. זה לא יעצור אותי מלנסות לדבר אחרת, לתקשר אחרת מלשנות.”
אני וחבריי ממשיכים לסרב לשנוא כי השנאה באמת רוצחת.
