אנחנו חיים בישוב בדירוג סוציואקונומי 9 אבל כשהקטנה שלי תתחיל כיתה א’ היא תצטרך לדשדש במי ביוב ואחיה חוזר לבית ספר מטונף, מוזנח ומסוכן. הגיע הזמן להגיד – די!
לא נעים לי.
לא נעים לי שכל חברי הפייסבוק שלי (וגם אלה שאינם בפייסבוק, נדמה לי שיש עוד 1-2 כאלה) יראו שהישוב הנחמד שלי בשרון הוא בעצם מזבלה אחת גדולה, שבית הספר שבו הבן שלי לומד מטונף, מוזנח, מסריח ומלא ליקויים בטיחותיים, שלמרות ש-96% מהתושבים בישוב הזה משלמים ארנונה לא מבוטלת, אנחנו לא מקבלים את השירותים הבסיסיים ביותר שאנחנו אמורים לקבל. לא נעים לי להודות שבמשרדי המועצה יושב איש אחד שהצליח לעשות סיבוב על אוכלוסייה שלמה ולאט לאט מביא את המקום הזה לאבדון. איש אחד חזק על 13,000 תושבים, בחסות החוק ותחת כנפו המגוננת של שר הפנים.
תאמינו לי שלא נעים לי.
אבל יותר משלא נעים לי לחשוף את כל זה, אני מתביישת מפני הילדים שלי. אני מתביישת לשלוח את הבן שלי לבית הספר המטונף והמוזנח, אני מתביישת לשלוח את הבת שלי לכיתה א’ בבית ספר שלפני 5 שנים רק נחנך, שהוא באמת בית ספר יפה, אבל שהביוב בו עולה על גדותיו כל כמה שבועות בגלל ליקוי שלא תוקן, למרות שההורים שם ניסו, באמת שהם ניסו. לא נעים לי לחשוף את כל זה, אבל עוד יותר לא נעים לי לשלוח ילדה בת שש לשחות בחרא (סליחה על הבוטות). לא רק לא נעים לי, גם קצת מפחיד אותי לשלוח אותה ללמוד מול אתר בניה לא מגודר, עם תנועת משאיות כבדה מטרים ספורים משער בית הספר.
משהו קרה במקום הזה בשנתיים האחרונות. לאט לאט הישוב הזה מדרדר ואנחנו כועסים, צועקים, נלחמים אבל בסוף מתרגלים. אנחנו כבר לא רואים את הזוהמה, כבר לא מצפים לדברים בסיסיים כמו גינון. יש את אלה שמשקים במקום הגננים, שמנקים במקום חברת הניקיון, ששומרים במקום חברת השמירה, שמשפצים את בית הספר בעצמם, מגייסים כספים כדי לספק את המינימום הבסיסי ביותר לילדים ועל הדרך שוכחים שזה לא אמור להיות ככה.
אז בגלל שחבריי ואני מאוד אוהבים את הילדים שלנו, החלטנו לשים בצד את הבושה ולצאת למאבק למענם.
אנחנו לא נצא לשפץ, לנקות, לצבוע ולגנן. זה לא התפקיד שלנו וכבר שילמנו על השירותים האלה (זוכרים, 96% גבייה של ארנונה לא מבוטלת?)
אנחנו לא נשב בבית ונקטר. אנחנו ניאבק.
שנת הלימודים לא תיפתח אם בתי הספר לא יובאו למצב ראוי, נקודה. זה פשוט מאוד.
אנחנו נתלה את הכביסה המאוד מלוכלכת של הישוב הזה בכיכר הראשית של צוקרברג, אנחנו נפנה לתקשורת ואנחנו נבהיר לראש המועצה שלנו, רוני גולן, שנמאס לנו. עד כאן.
ראש מועצת תל מונד – אתה עובד בשבילנו, אנחנו משלמים את משכורתך, הגיע הזמן שתתחיל לשרת אותנו ובעיקר, הגיע הזמן שתפסיק לסכן את הילדים שלנו.
ואנחנו? הגיע הזמן שנפסיק להיות שאננים, שנספיק לצפות לפחות, שנקבל בדיוק, אבל בדיוק מה שמגיע לנו.
להצטרפות למאבק, בקרו אותנו בדף הורים למען החינוך בתל מונד
