מי אתה, שמברך על רצח של אנשים כי אולי דעותיהם הפוליטיות מנוגדות לשלך? מי את, שרוקדת על הדם, כי הוא נשפך בעיר שאת בזה לה? מי אתם, השונאים?
זה לא חדש שאנחנו חיים במדינה למודת כאב ופיגועים. זה לא חדש שישנם אלה שרוצים לפגוע בנו בכל דרך אפשרית, זה לא חדש שמדי יום מסוכלים פיגועים ושישנם ימים שהם לא מסוכלים. זה לא חדש שישנם “טפטופים” מעזה וירי מעבר לגבול הצפון. זה לא חדש ש”הם” שונאים “אותנו” שנאה יוקדת. אבל ממתי התחלנו לשנוא אלה את אלה? ממתי הפכנו לעם שאוכל את עצמו מבפנים?
“הם” ו”אנחנו”, הגדרות משתנות
פעם “הם” היו המחבלים, מרצחים, אלה שבאו להורגנו. “אנחנו” היינו אזרחי ישראל באשר הם. עכשיו, הצצה ברשתות החברתיות משקפת לנו מציאות אחרת. השנאה היוקדת המתפרצת בכל פעם שיש פיגוע כבר לא מופנית רק למרצחים, עכשיו היא מופנית בקלות בלתי נסבלת פנימה, אל תוך העם שלנו, בעוצמה שגורמת לי לתהות אם עוד יש דבר כזה, “העם שלנו”, או שאנחנו משוסעים ללא תקנה.
על דרגות של איכפתיות
גל פיגועי היחידים של החודשים האחרונים פוגע בכל פעם במקום אחר. ברוב המקרים זה קורה ביהודה ושומרון או בירושלים, אבל זה קרה גם ברעננה, בבאר שבע, בקריית גת וכן, גם בתל אביב.
כל הפיגועים האלה כואבים, כולם נפשעים, כולם ראויים לגינוי ולא כולם מזעזעים אותנו באותה מידה. בחלקם הזעזוע הוא תוצר של גודל הפיגוע ובחלקם, ללא ספק, המיקום משחק תפקיד. כן, פיגוע ברעננה או בתל אביב מזעזע אותנו יותר.
למה פיגוע בתל אביב מזעזע יותר?
אובייקטיבית לתל אביב או לרעננה קצת יותר קשה להגיע מאשר לשכונות ספר בירושלים או לצמתים בשומרון, רוב המחבלים יבצעו את הפיגוע במקום הראשון שבו מזדמן להם לבצעו, הם לא יסתכנו בכך שייתפסו לפני שיספיקו לפגע. אבל זה לא רק זה, ממש לא.
תל אביב היא סמל של נורמליות, של הבועה בתוך סערת המציאות המטורפת שלנו שבה מתקיימים חיים כמו במדינות אחרות, מדינות נורמליות, שלא נמצאות בעימות מתמיד. תל אביב היא העיר ללא הפסקה, תל אביב היא “עיר עולם” וכן, היא “מדינת תל אביב”. פיגוע בתל אביב הוא לא רק פיגוע, הוא מערער את בועת הנורמליות הסמלית של מדינה שלמה ועכשיו הוא מערער גם אותנו מבפנים.
לפעמים, כמו אתמול, פיגוע בתל אביב מזעזע אותנו יותר לא כי הוא בתל אביב אלא כי 4 אנשים נרצחו, כי מאות אנשים נסו בבהלה כשהפכו למטרה חיה ברחוב, כי במקום שבו באו לבלות, ליהנות ולאכול ארוחה טובה, אנשים מצאו את עצמם נרצחים, נפגעים, נסים על חייהם. כי הפיגוע הזה בשרונה הוא לא רק פיגוע בתל אביב, הוא פיגוע רצחני, קטלני, גדול, הוא פיגוע שנוגע בפחדים העמוקים ביותר של כל אחת ואחד מאיתנו. או כמעט של כולם, כי מתברר שהיו גם אלה שבחרו לא להזדעזע ומיהרו לרקוד על הדם ולא, אני לא מדברת על אנשי החמאס.
מי אתם, השונאים?
אני לא יודעת מי הם האנשים שכותבים, בלי היסוס או בושה, קבל עם ופייסבוק, מילים נוטפות שנאה, התבטאויות של שמחה על רצח של אנשים אחרים. אני לא יודעת מי אלה שבוחרים לשנוא אחרים על בסיס כתובת מגורים. אני לא יודעת מי הם אותם בני אדם אטומים שממהרים לשפוט זרים מוחלטים על סמך מידע שאין להם לגביהם. אני לא יודעת מי הם ואני מעדיפה לא לדעת.
אני לא יודעת אם תמיד היו אנשים כאלה, אם תמיד זה היה כך או שפשוט עכשיו קל יותר לארס הזה להישפך החוצה ולתסוס בעולם הווירטואלי שבו המרחק הפיזי מאפשר קלות בלתי נסבלת של התבטאות ללא מעצורים, ללא פילטרים, ללא כל בסיס של הגיון.
ולבסוף, התייחסות חשובה של ח”כ מירב מיכאלי לנושא:
