ב-70 וקצת שנים העולם השתנה ללא הכר אך דבר אחד לא השתנה. זוועות ממשיכות להתרחש והעולם ממשיך לאפשר להן להתרחש. השתיקה הזאת חייבת להפסק
לפני קצת יותר מ-70 שנה, לא היו רשתות חברתיות. לא היה פייסבוק לייב, לא היה טוויטר, לא היו אפילו טלפונים ניידים. לפני קצת יותר מ-70 שנה, הרבה מאוד דברים יכלו להתרחש מבלי שנדע עליהם בזמן אמיתי, בלי שנדע עליהם בכלל.
לפני קצת יותר מ-70 שנה כלאו אנשים בכל רחבי אירופה בגטאות, העבידו אותם למוות במחנות עבודה ורצחו אותם במחנות השמדה. בסופו של דבר העולם התערב וזה נפסק, אבל הרבה מאוד זמן העולם שתק וגם כשהעולם עשה משהו, זה היה בעיקר כדי להגן על עצמו ופחות כדי להציל אותנו.
היום יש לעולם את כל האמצעים לדעת הכל, בכל מקום בעולם, בזמן אמת. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות מאפשרות הפצת מידע בהיקף ובמהירות שפעם אי אפשר היה אפילו לחלום עליהם. היום דברים קורים בעולם, אנחנו יודעים שהם קורים ואנחנו עוצמים את העיניים חזק, אוטמים את האזניים וממשיכים הלאה. היום העולם יודע יותר מתמיד והעולם שותק שתיקה רועמת מתמיד.
העולם השתנה כמעט ללא הכר בקצת יותר מ-70 שנה, אבל יש דברים שלא השתנו וכנראה שלא ישתנו לעולם.
כמו לפני קצת יותר מ-70 שנה, גם עכשיו רוצחים עמים שלמים, גם עכשיו מחריבים מדינות שלמות, לא הרבה השתנה בקצת יותר מ-70 שנה, רק המיקום וזהות הקורבנות.
והעולם? העולם עסוק בחיים שלו, יש לו צרות משלו, דאגות משלו, בעיות משלו. אם העולם ייקח על עצמו גם את הדאגות והצרות של אחרים, הוא לא יוכל לעמוד בעומס, זה פשוט בלתי אפשרי, בטח לא בעולם שבו אנחנו חשופים לכמויות חסרות תקדים של מידע, שבו גם זוועת טובעות באוקיינוס של כל מה שקורה בעולם, לנו ולאחרים.
ואנחנו כאן? אנחנו יודעים שלא ממש רחוק מכאן, במדינה שגובלת בנו מצפון, מתרחשת מלחמה שמאיימת להשמיד את המדינה על יושביה. אנחנו יודעים שיש שם מיליוני פליטים, מספר בלתי נתפס של אנשים שאיבדו הכל ושבכל יום מאות אנשים מאבדים את הדבר האחרון שנשאר להם, את חייהם. אנחנו יודעים שזה קורה, אנחנו רואים את התמונות, אנחנו צופים בסרטונים ואנחנו יודעים שהאסון הנוראי שקורה בסוריה הוא רק אחד מני רבים ואנחנו לא עושים כלום, כי גם לנו יש צרות, לנו יש “טיפטופים” וילדים שלומדים בגן לרוץ למקלטים ואנשים שנרצחים בתחנת האוטובוס והיסטוריה של ניסיונות להשמידנו ושל עולם ששתק ולא עשה כלום.
היום העולם לא עושה כלום כי הדברים האיומים שקורים, קורים בפריפריה של העולם. זה לא קורה מתחת לאף, באירופה, זה לא מאיים על העולם המערבי כמו שאיים היטלר לפני קצת יותר מ-70 שנה. זה קורה “שם” וזה לא נוגע לנו, לא ממש, או כך לפחות נדמה לנו. הרי ברור שיום אחד נתעורר ונמצא את הזוועה ממש לנגד עינינו. אירופה כבר מתחילה להיות מוצפת פליטים שמגיעים בזרם נואש ובלתי פוסק שיום אחד ייאלצו להתמודד איתו ולא רק נקודתית.
אבל בינתיים זה לא נוגע לנו מספיק, זה לא מפריע לשגרת חיינו מספיק, אז אנחנו לא עושים כלום. אנחנו מזדעזעים מהתמונות, אולי גם מזילים דמעה, אבל אנחנו לא קמים ועושים.
ובכל זאת, אולי אם כל אחד ואחת מאיתנו, באותם רגעים שבין דאגה לדאגה ניקח רגע אחד קטן לדבר על זה, לזעוק, לקרוא בקול, אולי זה ישנה משהו? אולי אם גם נעשה את זה כולנו יחד ברגע אחד, אולי אז הקול שלנו יישמע בתוך אוקיינוס הקולות, אולי זה יזיז משהו קטן?
אם זה יעזור או לא יעזור, אני לא יודעת, אבל אנחנו חייבים לפחות לנסות ולהשתמש באמצעים שהרשתות החברתיות והטכנולוגיה המודרנית העמידו לרשותנו כדי להגביר את קולנו ולהשמיע אותו חזק. לכן, מחר בערב יתכנסו אותם אנשים שלא יכולים יותר לשתוק כדי לזעוק ביחד, כדי להתפלל, כדי להפסיק לשתוק, אולי, אם מספיק אנשים יגיעו, הקול הזה גם יישמע?
אני אהיה שם מחר, ואתם?
למידע על ההתכנסויות ברחבי הארץ
