חזרתי אתמול מהעצרת ברגשות מעורבים. שמחה על האנשים שפגשתי שם, מאוכזבת מחלק מהדברים שנאמרו על הבמה ומצעקות חלק מהקהל. העצרת אתמול התבלבלה
כששמעתי על ביטול העצרת, התעצבתי והתאכזבתי, כי זה סימל בעיני את השחיקה, את השכחה, את העבודה שאנחנו כבר לא באמת זוכרים את הזעזוע העמוק שחשנו כאשר נרצח כאן ראש ממשלה וכי לא באמת הפנמנו את הסכנה שבאווירת ההסתה שהביאה לרצח אז ואת הסכנת שבקרעים העמוקים שקיימים בעם שלנו גם היום, אולי אפילו יותר מאז. שאלתי את עצמי אם הבעיה היא ששכחנו ואיבדנו רגישות לגודל הזוועה, או שאולי תמיד היו אלה שלא חשו זעזוע עמוק ושהיום הקרעים בחברה שלנו כל כך עמוקים שמה שפעם לא היה נאמר עכשיו אפשר לומר בקול רם ובראש מורם. כי אנחנו חיים במדינה שבה יו”ר הקואליציה יכול להגיד, בלי למצמץ, שרצח רבין לא היה רצח פוליטי, ובאותה נשימה לפסול אנשי תקשורת על רקע דעותיהם הפוליטיות ואנחנו חיים במדינה שבה אנחנו נשפטים קודם כל על פי זיהוי פוליטי ורק אחר כך כבני אדם.
ואז, קמו אנשים טובים והחליטו לארגן עצרת אזרחים שהמסר שלה הוא “לא לשנאה”, עצרת שמטרתה ליצור שיח בין אזרחים, שמחתי כי הרגשתי שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים, גם אם זה לא יעשה שינוי גדול, לפחות כאמירה של ציבור שמאס בסכסוך שלנו עם עצמנו. מרגע ששמעתי על עצרת האזרחים ידעתי שאהיה שם, שזו הדרך שמתאימה לי לכבד את זכרו של רבין ולהסתכל קדימה לעתידה של החברה הישראלית.
כאשר המחנה הציוני הצהיר שהוא לוקח חסות על האירוע, הבנתי מצד אחד שזה ראוי והגיוני, בכל זאת, יצחק רבין היה איש מפלגת העבודה, ומנגד, היה לי ברור שעתה שהוא ממותג פוליטית, רבים ידירו את רגליהם מן האירוע. קיוויתי שהחסות לא תהפוך את האירוע לאירוע פוליטי, לאירוע של בחירות והחלטתי בכל זאת ללכת, כי בשבילי האירוע עדיין היה אירוע של אחדות.
קיוויתי והתאכזבתי.
באתי אתמול לעצרת כדי לזכור את רבין, באתי כי מה שקורה לחברה הישראלית מפחיד אותי, באתי כדי לדבר על אחדות ועל הפסקת ההתלהמות. באתי וראיתי הרבה אנשים טובים שבאו מאותן סיבות, באתי ושמעתי שירים ישראלים יפים (וגם כמה שפחות התאימו לאווירה של עצרת זיכרון) ואנשים שרוקדים ביחד. אבל ראיתי גם בלוני ענק ממותגים ובאנרים פוליטיים מהסוג שהייתי מצפה לראות בתקופת בחירות ושמעתי גם צעקות “ביבי הביתה” ולמרות שגם אני רוצה שביבי ילך הביתה ומהר, למרות שגם אני זוכרת את ביבי על המרפסת ואני מאמינה שהוא נושא בחלק מהאחריות להסתה אז וגם היום, לא זה מה שבאתי להגיד או לשמוע בעצרת הזאת. לא זו היתה צריכה להיות מטרת העצרת. זה היה צריך להיות אירוע לא פוליטי, אלא אירוע ישראלי, אירוע דמוקרטי. אירוע זיכרון שמלמד אותנו מה קורה כשאנחנו עסוקים מדי בשנאה ובצעקות נגד ושוכחים לאן שנאה ונגד הביאו אותנו ולאן אסור שהם יביאו אותנו שוב.
התאכזבתי כשיצחק הרצוג עלה לבמה ונשא נאום בחירות, התאכזבתי עוד יותר כשעלתה לבמה מיכל פרומן וביקשה לדבר על שנאה ועל אהבה וקבוצה קטנה אך קולנית צעקה לעברה “לכי הביתה, את לא במקום הנכון”. התאכזבתי כי מהאנשים שמדברים על אחדות ושלום לא ציפיתי שילבו את השנאה.
יצאתי מהכיכר אתמול ברגשות מעורבים מאוד. מצד אחד, התרוממות רוח מהאווירה הנעימה בסך הכל, מהאנשים, מדגלי ישראל שהונפו אל על, מהשירים. ומצד שני יצאתי בתחושה קשה בכלל כל אלה שניצלו את הערב החשוב הזה לא לזיכרון אלא לצבירת הון פוליטי (ולטעמי יתברר שזה היה גול עצמי) וכל אלה שהצדיקו למעשה את טיעוניהם של אנשים שבוחרים לא להגיע לעצרת הזיכרון כי היא אירוע שצד אחד לקח עליו בעלות, אירוע שמדיר אנשי מרכז ואנשי ימין שרוצים לא פחות מאנשי השמאל לחיות כאן בשלום בינינו לבין עצמנו וכן, גם עם השכנים.