בתי החולים ששוכחים שהם בראש ובראשונה מוסדות רפואיים שאמורים לתת טיפול לכל דורש ומקיימים סלקציה בזויה בין ראויים לפסולי טיפול, ”ברוח ההלכה”
טיפולי פוריות, תגיד לכם כל אישה שעברה אותם, ויגידו גם כל גבר או אישה שליוו אישה שעברה אותם, הם סיפור כואב, סוחט רגשית, מתיש ולא פשוט. אני יודעת, הייתי שם (יחסית בקטנה). 4.5 שנים מהיום שבו החלטנו שאנחנו רוצים עוד ילד ועד ליום שבו ילדתי את בתי. בדרך היו אלפי מדידות חום של בוקר, עשרות בדיקות דם, סקירות אולטרסאונד, מעקבי זקיקים, זריקות הורמונים ובדיקות זרע, מספר לא ידוע של הריונות כימיים, מאות מקלוני בדיקה עם פס אחד, עם פס וצל של פס או עם פס הולך ונעלם, הפלה אחת, גרידה אחת, הריון אחד מחוץ לרחם וכל הבדיקות המקדימות לקראת טיפולי הפריה חוץ גופית.
4.5 שנים שבהן למדתי שפה שלמה, למדתי לקרוא את איתותי הגוף שלי, למדתי להזריק לעצמי הורמונים, למדתי לשרוד את ימי המתח שבין יום הביוץ ועד ליום שבו שוב מגיע המחזור ואיתו כאב לב חדש, למדתי לנגב את הדמעות ולהתחיל מההתחלה, למדתי להתעלם מהערותיהם של אלה שהקפידו להסביר לי שזה לא בסדר שיש לנו רק ילד אחד, שאנחנו עושים לו עוול, שאנחנו עצלנים, למדתי לא לתת לקנאה בנשים עם בטן הריונית עגלגלה לאכול אותי מבפנים. למדתי גם לשאוב נחמה רבה מהילד האחד שהיה לי, כי לי לפחות היה את זה ולחלק מהנשים שפגשתי בתור לאולטרסאונד או לרופא גם את זה לא היה.
אחת התחושות שנצרבו בי מתקופת הטיפולים היא תחושת הכישלון. כי אם את לא מצליחה להרות, משהו בך מקולקל, פגום. משהו בגוף שלך, בנשיות שלך, פשוט לא בסדר. משיחות עם נשים אחרות, אני לא לבד בתחושה הזאת.
כל הרגשות, הכאבים והתחושות הציפו אותי מחדש כשצפיתי בתחקיר ששודר בערוץ 10 שעסק בשלושה בתי חולים המספקים טיפולי הפריה חוץ גופית, אך ורק לנשים שנישאו ברבנות.
ניסיתי לדמיין איך בתוך ים הכאב, המתח, הקשיים ותחושת הכישלון, מקבלת אישה את המכה ה-11, אותה מנחית עליה בית החולים שאינו מוכן לטפל בה. מה עובר על אישה שמודיעים לה שלאחת כמוה לא יינתן מענה, לא מסיבות רפואיות ולא מסיבה עניינית כלשהי, אלא פשוט כי אין בידה מסמך המעיד על בחירה אישית ופרטית לחלוטין שאין לה כל נגיעה ליכולתה להרות או להיות אם. מה בין כתובה כשרה לזכות להיות הורים? בעולם האמיתי, אין קשר בין השניים, בעולם של בתי החולים המתנהלים “ברוח ההלכה”, הכתובה היא כרטיס הכניסה היחיד למועדון היוקרתי של הראויים והזכאים לטיפול. במציאות זאת, חלק מהנשים ה”פגומות” שאינן יכולות להרות, הן גם פסולות הפריה על פי פסיקת בתי החולים.
שערי צדק בירושלים, לניאדו בנתניה ומעייני הישועה בבני ברק לא פוסלים הפריה חוץ גופית באופן כללי, אבל ב”רוח ההלכה” הם מונעים שירות חיוני זה מחלק מהאוכלוסייה. היום כתובה היא כרטיס הכניסה למחלקת ה-IVF, מחר, מי יודע, אולי מטופלים במחלקת עיניים יתבקשו לחתום על תצהיר לפיו הם שומרים שבת והמבקשים להתאשפז בפנימית ד’ יידרשו להוכיח שביקרו בבית הכנסת בבוקר האשפוז?
האם החוק מאפשר לבית חולים לבחור שלא לתת שירות למטופלים משיקולים שאינם רפואיים? האם מותר להם להפלות בין פציינטים על בסיס מצבם האישי או אמונתם? התשובה היא לא, אבל הם עושים זאת בכל זאת ואולי למשרד הבריאות של ליצמן לא קשה לעצום עין.
שלא יהיה לרגע ספק, לא מדובר בתופעה שולית. בישראל 2017 מספר הזוגות שאינם נישאים ברבנות, מבחירה או שלא מבחירה, גדל כל הזמן. חלקם נישאים במסלול אלטרנטיבי או אזרחי, אחרים מוותרים על ברכת הרשויות. רובם ירצו להפוך להורים, חלקם יזדקקו לטיפולי פוריות (בוודאי במקרה של זוגות חד מיניים או אימהות יחידניות). את כולם פוסלים מראש בתי החולים שמנהיגים את סלקציית הכתובה.
אני לא נזקקתי בסופו של דבר לטיפולי הפריה, הריתי רגע לפני. את בתי ילדתי בבית החולים לניאדו ואת הסכום הלא מבוטל שמשלמת המדינה לבית חולים על כל יולדת העוברת בשעריו, שלשל בית החולים לקופתו בלי למצמץ או להידרש לפסק הלכה. כיולדת, הייתי רצויה בבית החולים, כי כנראה שבמחלקת היולדות הרווחית, לא משתלם לקיים סלקציה. אך אילו הייתי נזקקת להפריה, את מבחן הכתובה בוודאי שלא הייתי עוברת ומי יודע, אולי בתי לא היתה זוכה להיוולד. כזאת היא סלקציה, משחק אכזרי בגורלם של בני אדם, בשם ההלכה, כמובן.
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
סיפור המסע שלנו להורות בפעם השנייה: שש שנים אחרי, זיכרונות מדרך ארוכה
עוד על התנהלות “ברוח ההלכה” בבית החולים שערי צדק: של מי בית החולים הזה, לעזאזל?
על הבחירה שלנו בזוגיות ללא נישואים: גרושה, על הנייר
