ממצרים לשרון: הסיפור הישראלי של עליס

עליס היא צעירה בת 70 שבעיניי מגלמת את ישראל היפה. בת זוג, אימא, סבתא, מנהלת עסק, פעילה פוליטית, מארחת למופת ואישה עם אנרגיות בלתי נדלות וחיוך שכל כולו אהבה

לביתה של עליס הגעתי בשעת בין ערביים, רגע לפני יום הזיכרון, קצת יותר מיממה לפני יום העצמאות, נקודה מושלמת בזמן לשיחה עם אישה שנולדה עם המדינה, עליה ועל החיים.

עליס היא צעירה בת 70, עם חיוך כובש, סיפור חיים מרתק ולב ענק. היא מקרינה שמחת חיים ואופטימיות ושולטת בממלכה הקטנה שלה באמצעות כמויות בלתי נדלות של אהבה.

יציאת מצרים

לישראל הגיעה עליס בגיל שנתיים ממצרים. אמה היתה תופרת ואביה עיתונאי. “הוא היה ציוני מאוד ומעורב בפעילויות שונות למען המדינה” אומרת עליס. יום אחד, נגרר האב לוויכוח בין ערבים ליהודים שהתפתח לתגרה בעקבותיה נאלץ לברוח. הוא הוברח לישראל, באותו היום מבלי לקחת עמו דבר.
 
אמה של עליס הונחתה לארוז רק מעט בגדים ותכשיטים, לקחת את עליס הפעוטה ולהגיד שהן יוצאות לשוק. השתיים הובאו לאוניה והפליגו לארץ אך מסיבה לא ברורה הן לא הורשו להיכנס וחצי שנה בילו במחנה פליטים באיטליה.

מהקיבוץ למעברה

כאשר הורשו לבסוף להגיע לארץ, נשלחו עליס ואמה לקיבוץ גבע. “כך עדיף, אמרו לה, כי אבא היה בדרכים, הוא גייס כספים למגבית היהודית בלונדון ובניו יורק”.

עליס נשלחה לבית הילדים, אמה עבדה במתפרה אך החיים בקיבוץ לא היו קלים לשתיים. “אחרי חודשיים אימא לקחה אותי לחכות איתה לאבא בצדי הכביש והודיעה לו שלא חוזרים לקיבוץ”. מהקיבוץ עברו להתגורר תקופה מסוימת בבית הדודה ברמת השרון, עד שקיבלו צריף במעברה בגלילות. האב המשיך לנסוע לגייס כספים ובמקביל עבד בסלילת כבישים, העבודה הפיזית, עם האדמה, היתה חשובה לו מאוד והשתלבה עם תפישת עולמו.

הייתי אחראית על הניקיונות בבית והתלהבתי מליטוף הרצפות החלקות, זו הייתה תחושה נהדרת אחרי רצפת הבטון הגסה במעברה

עליס מהמעברה, עליזה מנוף ים

כשעליס עלתה לכיתה א’, קיבלה המשפחה דירה בנוף ים. בכיתה א’ קיבלה עליס גם שם חדש, שם ישראלי, עליזה. כך נקראה עד גיוסה לצבא, כאשר אביה ביקש ממנה לשוב לשמה המקורי, שהיה שמה של אמו. בעלה וחברי ילדותה ממשיכים לקרוא לה עליזה.

החינוך בבית היה נוקשה. עליס ואחותה, שנולדה בישראל, נאלצו לעמוד בלו”ז קפדני מבחינת מטלות הבית, הלימודים והקפדה על שעות החזרה הביתה. האם תפרה בבית, האב עבד בעיתון, המשיך בנסיעות ואף הצטרף לקבוצת פורשי מפא”י שייסדו את רפ”י (רשימת פועלי ישראל). קריסתה של רפ”י ששברה את רוחו של אביה הביאה אותה להחלטה לא לעסוק לעולם בפוליטיקה. כשהיא מספרת על החלטתה, אנחנו צוחקות, שתינו הרי יודעות מה קרה מאז (אתם תצטרכו להיאזר בסבלנות).

את החיים בנוף ים מתארת עליס כאידיליה “היינו מחזור ד’ בנוף ים, הלכנו עם מכנסיים קצרים מתחת לחצאית. היה מסדר בוקר וקראנו בכל יום פרק בתנך בהטעמה. היינו חבורה של בני הנוער העובד, חבורה מלוכדת, שיחקנו בליגת כדוריד וטיילנו בגבעות החול מסביב”.

הבריחה מהבית

אך האידיליה לא היתה מושלמת. בסוף השנה הראשונה בתיכון הוזמן אביה של עליס לשיחה עם המנהל בגלל תלונות של המורה לערבית על כך שעליס הצעירה מסרבת לקום ללוח. “הוא היה אומר לי לקום ללוח כדי להסתכל לי על החזה”, נזכרת עליס שהחליטה לא לספר לאביה על הזימון לשיחה ולעזוב את התיכון כדי למנוע עימות בינו לבין המורה הסורר “הוא לא היה אדם אלים, אבל כשהחלסטרה עלתה לו, זה היה הסוף”.

לאחר הנשירה מהתיכון אביה התעקש לשלוח אותה דווקא למנזר האחיות ביפו, בו תילמד תפירה וצרפתית “כשהגיעה המונית לאסוף אותי הסתתרתי וחזרתי הביתה רק בערב ואז חטפתי מכות. למחרת ברחתי כבר ב-4 בבוקר ובערב שוב חטפתי מכות”. העקשנות והנחישות שמאפיינות את עליס השתלמו ולאחר מאבק, היא קיבלה את מבוקשה ועברה לבית ספר מקצועי בנתניה שם למדה קצרנות והנהלת חשבונות עד לגיוסה לחיל האוויר כתצפיתנית. 

על הברזלים בהרצליה

את פנחס, בעלה, פגשה עליס על הברזלים בהרצליה, בסוף כיתה ח’ או תחילת כיתה ט’. “החבר שהיה לי אז נתפס בגורן עם חברה שלי, זרקו אותם מבית הספר ואני זרקתי אותו” היא מספרת וכך מצאה את עצמה עליס בהרצליה, מזמינה את הבחור בסוודר הצהוב למסיבה: “הוא לא ידע לרקוד ולכן הזמין אותי לסיבוב בעיר ומאז הסתובבנו יחד”.

פנחס הוא בן יחיד להורים יוצאי פולין, ניצולים שהשואה נכחה מאוד בחייהם. “איך תתחתני עם ווזווז?” שאל אביה כשהשניים ביקשו להתחתן. “אנחנו ספרדים, יש לנו דם כחול, אנחנו לא יכולים להתחתן עם אשכנזים”. עם הוריו של פנחס היה קצת יותר קל. האבא אהב אותה, האימא היתה אמנם קצת סקפטית לגבי הספרדייה שבאה בלי כלום, אבל בסופו של דבר נשבתה בקסמה (החברים מספרים שזה היה די בהתחלה).

פציעה, מלחמה וחתונה

“פנחס הבטיח שנתחתן חצי שנה אחרי השחרור מהצבא, אבל בכל פעם האריכו את השירות שלו ב-3 חודשים”. אך ערב מלחמת ששת הימים נפצע פנחס מטנק ואיבד כליה. את המלחמה בילתה עליס בטיפול באהובה הפצוע “פקששתי את המלחמה” היא אומרת “הייתי עסוקה בפנחס”.

בעקבות הפציעה השתחרר פנחס, השניים התחתנו ועברו להרצליה שם הקים פנחס מעדניה מצליחה ולאחר שנמאס לו “לאפות פיסטוקים וגרעינים סביב השעון”, עבר לעסקי הברזל והקים מחסן לברזל בהרצליה. בנוסף לעבודתו, פנחס עזר להקים את החברה להגנת הטבע ואת תנועת הצופים בהרצליה ולימים הפך לראש השבט, עד לעזיבת המשפחה למושב בני ציון.

דו קיום הלכה למעשה

במהלך השנים רכשה המשפחה מחסן ברזל בברקן  אותו מנהלים בני הזוג עד היום עם שני ילדיהם ארי ודן. הם מעסיקים עשרות עובדים פלסטינים בדו קיום מופתי. ” אנחנו מכבדים אותם והם מכבדים אותנו ומעריכים את מקום העבודה, המפתח הוא כבוד הדדי ובעיות כמעט שאין”.

משפחה ומדינה

ארבעה ילדים נולדו לעליס ולפנחס ועשרה נכדים, והם שימשו גם כמשפחת אומנה ומאמצת לחייל ולנערה. הבילוי המשפחתי המועדף עליהם הוא טיולים ברחבי הארץ, בעיקר טיולי שטח וטיולי ג’יפים בנגב.

“החיבור שלי לארץ הוא טוטאלי, אין פשרות. תמיד היה ברור שמגדלים את המשפחה בארץ” אומרת עליס ולכן, הבחירה של שניים מילדיה לחיות בחו”ל קשה לה מאוד. היא מתנחמת בעובדה שנכדה אחת כבר מסיימת לימודים וחוזרת לארץ כדי להתגייס. “זה אומר שעשינו משהו נכון, שאהבת הארץ עברה”.

המשפחה שנשארה בארץ מתגוררת במושב, בסמוך להורים והנכד הבכור משרת בגולני. 

המדינה אז והיום

את הממשלה ואת מה שקורה בכנסת היום עליס לא אוהבת, היא מרגישה שהכנסת היא המראה שלנו, היא מה שמייצג אותנו וכואב לה לראות את מה שקורה שם. התסכול הזה הביא אותה גם להחלטה להפר את הבטחתה לעצמה ולהפוך בכל זאת לפעילה פוליטית. עליס היא ראשת מטה לב השרון של מפלגת יש עתיד. “אהבתי את הרעיון של מפלגה חדשה, של דם חדש. של מנהיג שמאמין שאפשר אחרת ושמנסה לחבר ולאחד. צריך אדם צעיר יותר שיוביל את השינוי ואת ההתנהלות ויביא לאיחוד”.

אני מאוכזבת מהמדינה היום. פעם הייתה יותר עזרה הדדית, עזרה לעולים, סולידריות חברתית. גם אם לא הכל היה טוב , הייתה פחות ציניות ויותר תקווה עכשיו זה מתפוגג

מביטה אל העתיד

לפני סיום אני שואלת את עליס מה היא מאחלת למדינה ולעצמה.

“אני מאחלת למדינה שתתעשת ושתחזור לעצמה. שתהיה לנו הנהגה ואנשים פעילים בכנסת עם תרבות של פעם. שיהיה עתיד טוב יותר וחברה שיוונית וצודקת יותר שבה הזכויות של כל אזרח ואזרחית יכובדו. שנשמור על הזכויות שלנו, אך נדע להגן גם על זכויות האחר., שהשיח יהיה תרבותי יותר ופחות מתלהם”. שנהיה “אדם לאדם אדם”
 
לעצמה מאחלת עליס “להזדקן בעדינות ולא בבת אחת”. “בינתיים זה בסדר”, היא מוסיפה ואי אפשר שלא להסכים איתה.