לצד הסכנות שאורבות לילדים שלנו בסמאטרפון שנותן גישה בלתי מוגבלת לעולם שלם של תוכן שאין לנו עליו פיקוח, יש לפעמים גם נקודות מפתיעות של אור
“אימא, אני רוצה להראות לך סרטון”, אומרת לי בת ה-9 ומושיטה לי את הטלפון הנייד שלה. ואני? מציצה במסך, רואה שמדובר בסרטון שאורכו כמעט 9 דקות ועונה, על אוטומט “אין לי זמן עכשיו, מתוקה, אני עובדת”. היא מתעקשת, חשוב לה שאראה את זה ושולחת לי קישור בווטסאפ “תראי את זה אחר כך, אימא, בסדר? נכון שאומרים שם את הקללה הזאת ‘בן… את יודעת’, אבל זה סרט טוב” אני מבטיחה, בהיסח הדעת, קצת מוטרדת מההערה על השפה וצוללת ליום העבודה.
חולף לו יום עבודה אינטנסיבי, הסרטון נדחק לאחורי התודעה עד הערב, כשהיא שולחת לי עוד הודעה “ראית את הסרטון כבר?” הפעם אני מחליטה לעצור הכל ולהסתכל, בעיקר אני מודאגת, זוכרת את ההערה שלה על הקללה בסרטון, מכינה את עצמי לצפות במשהו שבמקרה הטוב ירגיז אותי כי הוא מטופש ובמקרה הסביר יהיה פוגעני או לא מתאים לגילה מסיבה אחת או סיבות רבות אפשריות.
אני לוחצת על הקישור ומגלה שמדובר בסרט גמר של מגמת קולנוע בתיכון אחד העם, מצד אחד נושמת לרווחה, מצד שני שואלת את עצמי אם בכל זאת יש סיבה לדאגה ובעיקר, מה כל כך מעניין ילדה בת 9 בסרטון גמר של מגמת קולנוע בתיכון? אני מתחילה לצפות.
שתי דקות אל תוך הסרט, אני מרותקת ומופתעת, לטובה. הסרטון מספר את סיפורן של שחייניות בנבחרת שמגלות שמאמן הנבחרת, אותו הן מכירות שנים רבות, מטריד וכנראה גם תוקף מינית את חלקן, אולי את כולן. הסרטון אותנטי, עשוי טוב, נוגע ברגישות בתופעה קשה ובסופו, אני בעיקר רוצה למחוא כפיים לנערות על התמודדותן האיתנה, תוך הפגנת סולידריות נשית מרגשת ומודעות. הדבר הבא שאני רוצה לעשות זה לחבק את הבת שלי ולשאול אותה מה היא הבינה מהסרטון.
השעה כבר מאוחרת, הקטנה ישנה, אני מחכה לבוקר ואז אומרת לה שאהבתי את הסרטון ומבקשת שתסביר לי אותו והיא עונה:
“היה שם המאמן של הבנות והן גילו שהוא משחק בהן כמו צעצועים וזה לא בסדר, אסור להתייחס כך לאנשים. אנחנו לא צעצועים, אסור לעשות דברים כאלה והן הראו לו את זה”.
אני נשארת בלי מילים. בגיל 9 הבת שלי לא רק יודעת בדיוק מה אסור ומה מותר, היא גם קוראת בין השורות של מה שנרמז ומבינה בדיוק רב מה המסר.
אני לא יודעת מה גרם לבת שלי להתעכב דווקא על הסרטון הזה, על פניו זה סרטון על נערות ששוחות, לא בדיוק אקשן והכי רחוק מהרבה מאוד מסרטי היוטיובריות הרדודים שהיא צופה בהם בדרך כלל. אני יודעת שזה סרט עשוי היטב שמצליח להעביר היטב מסר מדויק וחשוב שכל ילדה ונערה בעידן ה- metoo# צריכה להכיר.
העובדה שתלמידות מגמת הקולנוע בתיכון אחד העם בוחרות לעסוק בנושא ההטרדות בסרט הגמר שלהן והעובדה שילדה בת 9 מודעת לנושא וקולטת את המסרים בלי שתזדקק להסברים מעידה על המודעות הגבוהה של דור הבנות שלנו (ואני מקווה גם של הבנים) לנושא החשוב והקשה הזה.
ברור שגדל כאן דור שמבין הרבה יותר טוב ממה שאנחנו הבנו בגיל הזה את הגבולות ושיש לו את הביטחון והיכולת לומר בקל רם וברור מה מותר ומה אסור. זה גם דור שחשוף להרבה מאוד דברים מפחידים מאוד, אבל פה ושם, בג’ונגל הווירטואלי הגדול והמפחיד, יש גם הפתעות טובות.
המסקנה שלי, כאימא? להמשיך לעקוב, בלי לחנוק, לשמור על ערוץ תקשורת פתוח ולעודד את הבת שלי לתת בי אמון ולספר לי הכל וגם, כשהיא מבקשת שאצפה במשהו, לשמוע אותה ולעשות את זה מיד, גם אם אני נורא עסוקה.
