בזמן שתושבי הדרום חיים במציאות בלתי אפשרית של שיגורים, טרור עפיפונים ובלונים ועשן שריפות, אנחנו במרכז חיים את החיים שלנו ומרגישים, במקרה הטוב, אי נוחות קלה בקצה התודעה
לפני שבועיים כתבתי את הפוסט הזה, על הפער הבלתי אפשרי בין המציאות המטורפת בדרום לשגרת החיים במרכז האדיש. מאז שכתבתי קרו שני דברים: בשבוע שעבר יצאו בני נוער מתיכון שער הנגב לצעדה לירושלים ונראה שעוררו את המדינה מאדישותה ושלשום חלה הסלמה משמעותית במצב. סא”ל מ. נהרג בפעילות מבצעית ובלילה האחרון נורו כ-500 שיגורים לעבר ישראל.
מאות שיגורים, ראש ממשלה שמקדים את חזרתו מצרפת, ישיבות קבינט דחופות ואווירה של סף-מלחמה, נכון לרגעים אלה התעוררנו מהאדישות וזה הזמן לעמוד על הרגליים האחוריות ולדרוש מהממשלה פתרון אמיתי, לא עוד פלסטר על פצעי הדרום, לא עוד מבצע שבו ייהרגו חיילים ואזרחים ושאחריו לא יקרה שום דבר. פתרון.
ובינתיים, שיהיה שקט, במהרה.
כבר הרבה זמן שאני מסתובבת בתחושה מתמדת של אי נוחות שנמצאת בקצה התודעה, אבל נמצאת שם תמיד.
היא נמצאת שם כשאני קמה בבוקר אחרי שלא ישנתי מספיק כי הלכתי לישון מאוחר מדי וחושבת על משפחות שלמות שלא ישנו מספיק כי אזעקות צבע אדום הקימו אותן לממ”ד 10 פעמים בלילה.
היא נמצאת שם כשאני שולחת את הילדים בבוקר לבית הספר ודואגת את כל הדאגות הרגילות של אמא, אבל יודעת שיש אמהות לא רחוק מכאן שצריכות לדאוג גם מדברים כמו גישה למיגוניות בדרך לבית הספר או המרחק מהכיתה לממ”ד.
היא נמצאת שם כשאני רואה ילדים משחקים בחדווה בבלונים וחושבת על חברתי מירית שמפחדת שהילדים שלה ירוצו לשחק בבלון שיתגלה כבלון נפץ.
היא נמצאת שם כשאני רוכבת בשבת בבוקר בשדות שליד הבית, רואה ירוק בעיניים וממלאת את הריאות בחמצן ויודעת שיש מי שרוכב בין שדות שהיו פעם ירוקים ועכשיו הם שחורים ונושם אוויר מזוהם מעשן שריפות.
אי הנוחות שלי מלווה אותי כל הזמן אבל רוב הזמן היא נדחקת הצידה על ידי החיים עצמם, החיים שלי, עם העומס בעבודה ובכבישים, החוגים של הילדים, ארוחת הערב, הכביסה והקניות בסופר, האימון בחדר הכושר, הקפה עם החברות, המריבה עם בן הזוג, ג’ינס ששוב עולה עלי, השמלה שכבר לא ומה לא. ככה זה עם החיים עצמם, יש להם נטייה להידחף למרכז הבמה ולהשאיר את החיים של אחרים בשוליים, במקרה הטוב, גם אם מה שקורה לאחרים הוא כואב יותר, קשה יותר, דחוף יותר.
בזמן שאנחנו עסוקים בחיים שלנו, תושבי הדרום עוברים לילות בממ”ד, רואים את השדות שלהם נשרפים ונושמים את האוויר המזוהם בעשן השריפות, מטפלים בחרדות של הילדים ובבעיות הנשימה שלהם, סובלים מרעש ההפגזות ומהשתיקה הרועמת של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה שלא רואים אותם ממטר וגם מההתעלמות שלנו, אזרחי המדינה שחיים חיי שגרה ובמקרה הטוב נזכרים במה שקורה “שם” לרגע ואז ממשיכים הלאה אבל לא עוצרים הכל בחריקה ולא מסכימים לזוז עד שיימצא פתרון.
אז הבוקר, לפני שתמשיכו הלאה, הקדישו כמה דקות כדי להציץ קצת במציאות של אנשים שחיים לא רחוק מאיתנו, גם החיים שלהם הם החיים עצמם, לא רק אי נוחות קלה.
- עוטף עזה באינסטגרם: בני הנוער של העוטף נותנים הצצה לחייהם
- דף הפייסבוק של התנועה לעתיד הנגב המערבי
- עתיד הנגב המערבי באינסטגרם
- קבוצת הפייסבוק דרום שחור בתמונות
- לילה לבן בצבע אדום
- האתגר האמיתי של החיים בעוטף מאת קרן נוי
- ברוטשילד מפגינים, בעוטף שוב סוגרים חלונות בממ”ד מאת בר חפץ
- מילים מהממ”ד: שוב לילה סוער בעוטף עזה מאת אתי נוי שמעוני
- החיים בשגרת חירום מאת מירית וולך
- סוגייה בוערת מאת כרמל מילנר סער
- מה בין הנגב המערבי ללונדון?
- שגרת חירום, איזו מין מציאות זאת?
