בישוב שלי לא יתקיימו בחירות לרשות המקומית. זכות הבחירה נלקחה מאיתנו, נלקח מאיתנו הקול ועד שיחזירו לנו אותו, אל תבזבזו את הקול שלכם, לכו להצביע
מחר אני לא הולכת לקלפי, אבל את ואתה צריכים ללכת, מה זה צריכים? חייבים ללכת. בין השאר בגלל שאני לא הולכת.
למה אני לא הולכת ולמה אתם בכל זאת (וגם בגלל זה) חייבים ללכת?
כי לי לקחו את הזכות להצביע. לא רק לי, לכל 8,000 ומשהו בעלי זכות הבחירה בתל מונד לקחו את הזכות הבסיסית כל כך להצביע.
תל מונד הוא אחד המקומות הבודדים שבהם לא יתקיימו בחירות. ולא, זה לא שאנחנו לא בוחרים מבחירה, כי יש לנו ראש מועצה כל כך נפלא שאף אחד לא רוצה להחליף אותו, אנחנו לא בוחרים כי שר הפנים החליט שלא מגיע לנו לבחור.
מה זאת אומרת לא מגיע לנו?
בבחירות 2013 תל מונד בחרה, אחרי מערכת בחירות סוערת במיוחד, ראש מועצה חדש, אחרי הרבה מאוד שנים של קיבעון שלטוני. זה לא היה המועמד שבו תמכתי, להפך, חששתי מאוד מבחירתו כי ידעתי שהוא לא אדם ישר, ראוי או בעל יכולות, אבל הוא נבחר ואחרי שנכנס לתפקידו, הבינו תושבי תל מונד את גודל הטעות.
שלוש שנים לקח לנו עד שראש המועצה הכושל הודח. שלוש שנים של חיים בישוב שהפך למוזנח ומלוכלך, שלוש שנים של חיים בישוב שלא נוהל, עם תשתיות שהלכו והתפוררו, שלוש שנים בהן המשכנו לשלם ארנונה בגובה השמיים וקיבלנו שירותים בגובה המדרכה. בהדרגה, גם תומכיו הקרובים ביותר של הראש הכושל הבינו את הטעות ואחרי מאבק ממושך ולא פשוט, רוב חברי המועצה בחרו להצביע נגד התקציב כדי להציל את הישוב, המועצה פוזרה על פי חוק, ראש המועצה הודח וקיבלנו ועדה קרואה: ראש מועצה וחברי מועצה ממונים.
ועדה קרואה זה פתרון קיצוני, זה לא קורה הרבה וזה קורה עוד פחות בישובים עם אוכלוסיה חזקה, עם שיעור גביית ארנונה שנושק ל-100% ואחוזי זכאות לבגרות שמעוררים בנו גאווה בכל פעם מחדש. ישוב שמנוהל על ידי ועדה קרואה הוא ישוב שלא מסוגל להתנהל לבד, ישוב שלא יכול להצמיח מתוכו מנהיגות ולא יכול לבחור בראש רשות ובחברות וחברי מועצה שינהלו אותו. זה לא המצב כאן. נכון, לפני חמש שנים תל מונד עברה תאונה, אבל החלמנו, אנחנו שוב חזקים והגיע הזמן להניח בצד את הקביים ולחזור ללכת לבד, כי אנחנו לגמרי מסוגלים לזה. הבעיה היא שלמשרד הפנים יש כללים והכללים אומרים שוועדה קרואה תכהן לפחות שלוש שנים וגם אם אנחנו מקרה יוצא מן הכלל, הוחלט להחיל עלינו את הכלל ונגזלה מאיתנו הזכות לבחור ולהשפיע על עתיד הבית שלנו.
אולי אתם חושבים שזה דווקא כיף שאין בחירות. שקט, לא מציקים עם מסרונים מטרידים, בפורומים העירוניים מדברים על בייביסיטרים ועל המלצות לגנים ולבעלי מקצוע וקצת (או הרבה) מתווכחים על פינוי גזם, על עברייני חניה ועל אלה שתמיד עושים קריוקי באמצע הלילה, הרחובות לא מזוהמים בפליירים והגדרות לא מכוסות בשלטי ענק. מה רע? והאמת היא שיש איזה 30 שניות בכל יום, כשאני חולפת על פני זוהמת הבחירות של ישובים אחרים, שאני חושבת “נו באמת, מה רע?” אבל לשקט הזה יש מחיר, מחיר גבוה.
המחיר הוא שאין לנו יותר קול. לא רק מחר בקלפי, אלא בכלל, עד ליום שבו תוחזר לנו זכות הבחירה. הרגע שבו לוקחים לך את הקול הוא הרגע שאת מבינה כמה חשוב שיהיה לך אותו ולכן, עד שיחזירו לי ולשכניי את הקול שלנו, חשוב לי לדעת שלא תפספסו את ההזדמנות הזאת, שיש רק פעם בחמש שנים, ללכת לבחור.
