נשים וגברים שהוטרדו ונפגעו מינית משתפים תמונות של הבגדים שלבשו בעת הפגיעה עם המסר “לא לבושה”, כי הבושה היא לא שלנו והאשמה אינה בנו. היא אך ורק שייכת לאלה שפגעו בנו
במאי 2015, יזמה שני שטלריד, יו”ר עמותת אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית, את קמפיין #לא_לבושה.
בשבוע יציאת הקמפיין העלתה שני 450 תמונות של בגדים שלבשו נפגעי ונפגעות תקיפה מינית בזמן התקיפה. 350 מתוך התמונות היו של בגדי ילדים. מאז, בכל שנה במהלך חודש מאי, מציינת שני את שבוע #לא_לבושה, שבוע שמוקדש להעלאת עוד תמונות של נפגעים שרצו להשתתף ולא הספיקו, או ששמעו רק בדיעבד ושלחו תמונות. את התמונות שמגיעות אליה מעלה שטלריד לפייסבוק עם הסבר קצר ותגית הקמפיין.
שני שטלריד
מטרת הקמפיין היתה אחת ומובהקת – להוכיח שאין קשר בין הבגדים שאדם לובש – לעובדה שנפגע מינית, ובכך לנסות להאיר קצת על החושך שבהאשמת פיסות בד = האשמת הקורבן, ולהתחיל להאשים אך ורק את האשמים הבלעדיים בפגיעות מיניות = עברייני המין
אין אישה שלא הוטרדה מינית. לא מעט גברים גם הם קורבנות תקיפה מינית, גם אם פחות מדברים על זה. כאשר עברתי על התמונות וקראתי את הסיפורים לא יכולתי שלא להזכר בגבר שארב לי בחדר המדרגות כשהייתי עוד ביסודי (בתלבושת בית ספר, חצאית ארוכה וחולצה מכופתרת), חשף את איברו והחל לאונן, בזה שנצמד אלי באוטובוס ובכל אלה שהדחקתי מאז. תמונה אחר תמונה, סיפור אחר סיפור, רעדתי והמשכתי לקרוא ואני מבקשת גם מכן ומכם, תסתכלו על התמונות, קראו את הסיפורים, שתפו ולעולם, אף פעם, אל תאשימו את הקורבן.
הסרטון הזה בנוי מ-70 מתוך מאות התמונות שעלו בפייסבוק במאי 2016 עם התיוג #לא_לבושה. אורכו פחות מ-4 דקות. צפו והעבירו הלאה, שתפו כי כולם צריכים לדעת – הקורבן לא אשם. הקורבן לא צריך להתבייש.
כך כתבה שני:
הלבוש של הקורבן לעולם לא יהיה אשם במה שקרה.
לבוש חשוף ככל שיהיה, אינו מהווה הזמנה ליצירת מגע מיני ללא הסכמה. פשוט לא.
בין אם מדובר בחצאית מיניי, גופיה עם פתח רחב, מכנסיים קצרים צמודים, מדי צבא, פיג’מה, טריינינג – שום דבר מאלה אינו הגורם לפשע ואינו הסיבה לתקיפה המינית. הגורם לתקיפה המינית הוא עבריין המין.
לא הבגדים, לא השעה, לא המקום.
האשם היחידי בתקיפה מינית הוא התוקף.
כשמחבל דוקר בחורה בירושלים, איש מכם לא יאשים אותה כי הביאה על עצמה את הדקירה משום שענדה שרשרת עם מגן דוד ו”גירתה” או “עצבנה” את יצר הטרור של המחבל.
מחבל רוצח בני אדם כי הוא מחבל.
אנס תוקף בני אדם כי הוא אנס.
תסתכלו טוב טוב בתמונות של כולם.
תראו את המגוון.
אנשים שונים, גילאים שונים, מראה שונה, בגדים אחרים, מקומות וזמנים אחרים – ועדיין כולם הותקפו.
הרזה, הרזה פחות, השחומה, הבהירה, היפה, היפה פחות, הבלונדינית, הברונטית, הילד המתולתל, הגבוהה, הנמוכה; זו שלבשה חולצה “פרובוקטיבית” וזו שהייתה לבושה בצניעות עם חצאית ארוכה וכיסוי ראש; הילדה הקטנה שהותקפה בביתה על ידי בן משפחה, והאישה הבוגרת שהותקפה במקום העבודה; הילד העדין עם בגדי הספורט והגבר המחוספס בג’ינס וטי-שירט.
אין שום מכנה משותף בין מה שהם לבשו בעת שהותקפו. פשוט כלום.
לא הגיע הזמן להפסיק להוקיע את הנפגעים ולהתחיל להפסיק לתרץ תירוצים לפוגעים?
הדעות החשוכות הללו פוגעות בנו, נפגעי תקיפה מינית, אך בעיקר משמרות את עברייני המין. האצבע המאשימה שאמורה להיות מופנית בצורה בלעדית לעבריין, איכשהו, כשזה נוגע לתקופות מיניות, מופנית כלפי הנפגעים.
לא לבושה, כי אנחנו לא מתביישים. פשוט כי האשמה אינה בנו. היא אך ורק שייכת לאלה שפגעו בנו.
באנו חושך לגרש.
אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית
