משה קצב: פשעת? נענשת. לא הפנמת? לא שוחררת

כמו מסטיק שנדבק לסוליית הנעל, סוגיית שחרורו של הנשיא האנס נדבקת ונמתחת ונדבקת ונמתחת ובכל פעם שנדמה לנו שהנה, נאמרה המילה האחרונה, היא שוב צפה ועולה, נדבקת ונמתחת

כבר קשה לזכור כמה סבבים היו בסיפור הזה. בקשת חנינה לנשיא לשעבר פרס, בקשת חנינה לנשיא ריבלין, ועדת שחרורים באפריל האחרון, ערעור על החלטת הוועדה ועכשיו שוב ועדת שחרורים. בכל הסבבים התוצאה היתה אותה תוצאה – הנשיא האנס נשאר בכלא, לרגע נדמה לנו שהנה, שוב הצדק מנצח והפעם זה סופי ואז יש עוד סיבוב. מתי יסתיים כבר משחק היו-יו שחרורים הזה ונוכל לישון בשקט, בידיעה שהוסר האיום והדין עם האנס הכי מפורסם במדינה ימוצה עד תום?

הטיעונים בכל סבב דומים. מצבו הנפשי של קצב קשה, נפילתו מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא גדולה מדי, זו אכזריות, זו בושה, זה יותר מדי. מה לא. בכל פעם מוצגים אותם טיעוני נגד. קצב אינו מודה באשמה, אינו מביע חרטה, אינו מוכן לקבל טיפול, הוא נרקיסיסט, הוא מצהיר על נכונותו לקבל טיפול רק כדי להשתחרר.

ההכרעה בסבב הנוכחי אמורה להתקבל בשבוע הבא, ב-20.7. הפעם הרשות לשיקום האסיר החליטה, בניגוד לעבר, לאפשר הליך שיקומי גם לאסיר שלא הודה באשמה ולא הביע חרטה. אך בעוד שהרשות לשיקום האסיר שינתה את עמדתה, עמדת המדינה נותרה בעינה ונראה שצפוי קרב משפטי. האם שוב הצדק ינצח?

דרוקר חש חמלה

הרבה מדברים על הסבל והמצוקה של הנשיא האנס. בטור דעה מקומם שהתפרסם אתמול ב”הארץ”, כתב רביב דרוקר:

אני מתאפקת כאן ונמנעת מההקבלה המתבקשת בין כל ה “אוי, אוי, אוי” הזה לבין סבלן של קורבנות אונס. אני מניחה שדרוקר חומל גם על הקורבנות, אבל זה לא הנושא.

הנושא הוא גם לא נקמתן של הקורבנות. הן סבלו וממשיכות לסבול, הן ממשיכות בתהליך השיקומי שלהן, בלי קשר לעונש שנגזר על מי שהרס את חייהן ושמסרב להשתקם או להודות שהוא זקוק לשיקום. הטראומה שלהן לא תימחק אם קצב יישאר בכלא עד יום מותו אך סביר ששחרור מוקדם שלו יכאיב להן, יחזיר אותן כמה צעדים אחורה בתהליך השיקומי וישדר מסר בעייתי מאוד לקורבנות פגיעה מינית באשר הן.

בית המשפט פסק לקצב עונש. כבר 4.5 שנים שקצב יושב בכלא וכלום לא השתנה. הוא לא מודה, הוא לא מתחרט, הוא לא מקבל טיפול, הוא ממשיך להאשים את כולם, כולל את קורבנותיו אין פה רק עניין של צדק בסיסי ובוודאי שלא של נקמה. הסוגיה האמיתית פה היא סוגיה פשוטה של צדק ושל האמון שלנו במערכת המשפט, במערכת נטולת פניות, שלא מהססת להעניש כדין את מי שסרח, גם אם הוא אדם חשוב ובעל השפעה. דרוקר טוען שכל אדם אחר מלבד קצב כבר היה משוחרר ושאין להחמיר איתו יותר בגלל מי שהוא. לא רק שאני חושבת שטיעון זה מופרך, אני גם מאמינה שמערכת המשפט חייבת להיות עיוורת למעמדו של אדם כדי שתהיה הוגנת. כשאתה עומד מול שופט, לא משנה מי אתה, משנה רק מה שעשית ולמה עשית את זה ומשנה מאוד אם הפנמת את מה שעשית.

מה יהיה אם?

אם בעוד שבוע ויום ישתחרר קצב, איך נוכל לישון בשקט? איך נדע שאנחנו וחברותינו בטוחות כשמסתובב לו בעולם אנס מורשע שלא הודה, לא הביע חרטה וממשיך להאמין בלב שלם שקרבנותיו חשקו בו? איך נדע שמחר הוא לא יחליט שאת, אני או השכנה ממול חושקות בו ושה”לא” שלנו הוא רק סוג של משחק מקדים? איך נדע שהוא לא יאנוס שוב?

עוד מילה על שיקום

בזמן שהמערכת שוקלת לאפשר לאנס מורשע תהליך שיקומי ללא התנאי של הודאה והכרה באשמה, יושב בכלא כבר שש שנים אדם אחר, יונתן היילו. היילו היה קורבן התעללות ואונס שהורשע ברצח תוקפו. לאחר שנגזרו עליו 20 שנות מאסר, שינה בית המשפט את האישום מרצח להריגה וקיצר את העונש ל-12 שנה. קיים מאבק ציבורי הקורא להכיר במעשהו של היילו כהגנה עצמית ולשחררו ובמסגרת המאבק עולה השאלה מדוע לא מקבל היילו בכלא טיפול שיקומי ומדוע המערכת מוכנה לכופף את הכללים ולאפשר טיפול שיקומי לנשיא האנס שלא הודה במעשיו אך לא להיילו, קורבן האונס שהרג? מבלי להכנס למורכבויות הרבות שבמקרה היילו, שאלת השיקום חייבת להישאל.