כבר חודשים שמניע אותי הצורך בשינוי, הצורך לצאת מהבית ולפרוש כנפיים, לעשות משהו אחר, שונה, לצאת מדל”ת האמות של עצמי ושל המחשב שלי ולראות עולם ובני אדם
LinkedIn וקורות חיים – יוצאים לדרך
שבועות ארוכים שאני מלטשת קורות חיים, משחיזה פרופיל לינקדאין (ומנסה להבין איך לעזאזל הדבר הזה עובד), מקבלת עשרות הודעות ביום על משרות פנויות – רלוונטיות יותר ורלוונטיות פחות, מעניינות יותר ומעניינות פחות, שולחת קורות חיים ומדי פעם, אפילו מגיעה לראיונות. הראיונות, חוויה חדשה בשבילי, נחמדים בסך הכל אבל בסופם אני תמיד יוצאת עם תחושה של מחנק. כן, אני רוצה לצאת מהבית, כן אני רוצה להיות בחברת אנשים, אבל… האם אני באמת יכולה להיות כבולה לשעות נוקשות? להיות כל הזמן מחוץ לבית? האם התפקיד הזה באמת מעניין אותי, מתאים לי? האם יש לו ערך מוסף בשבילי? האם נכון בכלל לשאול את כל השאלות האלה, אולי עבודה היא רק עבודה ואני לא באמת יכולה לצפות שעבודה תהיה גם סוג של מימוש עצמי?
כלים להתמקדות
כבר זמן רב שאני יודעת שאני רוצה שינוי, אבל לאחרונה תמונת השינוי הזאת מתחילה להתמקד ולהתבהר. זה לא קרה סתם וזה לא קרה במקרה, זה חלק מתהליך מודע שנולד מתוך הבטחה שהבטחתי לעצמי ושנעזר בכלים שרכשתי. רבים מהכלים הם תולדה של תהליך אימון קבוצתי שעברתי בחודשים האחרונים. הכלים שרכשתי בתהליך היו רבים וגם אם המפגשים הסתיימו, התהליך בעצם רק התחיל.
זה הרגע לעצור לרגע ולפרגן למאמנת שלי, שחף (שחף – מאמנת ומדריכה אנשים ועסקים). שחף קשובה ונעימה ומצליחה איכשהו להשרות רוגע מחד ויחד עם זאת, להחדיר אנרגיות. הידע שלה עצום, מבוסס הן על מה שלמדה והן על ניסיונה האישי והמקצועי והיא משתפת אותו בנדיבות אין קץ, יודעת להקשיב, לפרגן ולשים את האצבע בדיוק על הנקודה החשובה. היא לא ויתרה לנו, בנעימות ואסרטיביות מיקדה אותנו ואילצה אותנו לעבוד. מהמקום בו אני נמצאת עכשיו אני יודעת שההחלטה לפנות לאימון היתה נכונה ושמה שהפקתי מהתהליך עד היום הוא רק קצה הקרחון.
מבין הכלים הרבים שרכשתי, שניים שמלווים אותי מדי יום הם:
- הגדרת מטרה ישימה, ברורה ומדידה התחומה בפרק זמן.
- מצפנים – אותם עקרונות בסיסיים החשובים לי ושמולם אני בוחנת כל החלטה.
שיחות ליליות ואסימונים
בלילה, בחושך, כשהילדים ישנים והבית שקט, מוצאים לפעמים בן זוגי ואני את הזמן ואת הכוחות לדבר באמת. אני מדברת איתו על ה”משהו” הזה שאני רוצה לעשות, על העיסוק שהוא יותר מרק עבודה או פרנסה, הוא לא כל כך מבין מה אני בדיוק רוצה. כן, סיפוק מעבודה זה nice to have, אבל עבודה=פרנסה וזהו ואצלו ה”משהו” הוא משני. אצלי, לטוב או לרע, זה אחרת. הבנתי שהערך המוסף הוא לא משהו שאוכל לוותר עליו בקלות, בשבילי הערך המוסף חשוב יותר ממשכורת טובה, למשל. בין השאר, חשוב לי גם החופש היחסי, בשמחה אבוא לעבודה מוקדם ואשאר עד הלילה, אבל זו צריכה להיות בחירה שלי, לא של שעון הנוכחות.
לראיונות שהייתי בהם היה חלק חשוב בהבנה של מה אני לא רוצה, איזה דברים לא תואמים את המצפנים שלי, על מה אני לא מוכנה להתפשר. בפקקים בדרך הביתה מהראיונות, נפלו לא מעט אסימונים.
חתיכות של פאזל מקבלות צורה
ואז הגיע הטלפון ההוא, חברה על הקו, התפנתה משרה חלקית, נשמע מעניין. שלחתי קורות חיים, הוזמנתי לראיון ולמחרת לעוד אחד. ההרגשה בפנים היתה כבר אחרת. יש ערך מוסף, יש משימה ליצור משהו חדש יש מאין, יש אתגר, זה קצת מפחיד, הרבה אפילו, אבל זה יושב לי נכון ואני מוצאת את עצמי מסמנת וי ליד כל מצפן ומצפן. הפחד נוכח, אבל הוא פחד טוב ובימים האחרונים הפקקים בדרך הביתה (מהעבודה!) כבר מרגישים כמו דרך חדשה.
דני רובס – משהו חדש מתחיל (מתבקש, לא?)
