יעקב סלע חזר לשכונת רמות החרדית שבה גדל כדי להתעמת עם האיש שתקף אותו בילדותו ושממשיך לתקוף ילדים עד היום. סיפורו שודר אמש ומובא גם כאן, במילים שלו
** עדכון**
מאז השידור בערוץ 10 הוגשו לפחות 3 תלונות משטרה על אותו פדופיל שפגע ביעקב
את סיפורו של יעקב שמעתי לראשונה לפני שנה, כאשר שיתף את חברי קבוצת הווטסאפ ‘החלוצות’ של העיתונאית טל שניידר בזוועה שחווה בילדותו. אני זוכרת איך ישבתי שם, בלי יכולת להתנתק ממסך הטלפון, בזמן שיעקב כתב הודעה אחר הודעה ופתח לנו חלון לזוועה שעבר כשהיה ילד קצת יותר גדול מבתי, קצת יותר צעיר מבני.
אף פעם לא פגשתי את יעקב פנים אל פנים. שנינו חברים בקבוצת ‘החלוצות’, שנינו עוסקים בתחום התקשורת ויש בינינו מעת לעת קשרי עבודה. מעבר לכך – הוא גדל בבית חרדי ומגדיר עצמו כנער גבעות, אני דתל”שית שנמצאת במרכז-שמאל הפוליטי ובדיונים הפוליטיים בקבוצה, לא קורה הרבה שיש בינינו הסכמה. עם זאת, בזכות החלון שפתח יעקב בפני חברי הקבוצה לפני שנה למדתי להעריך ולכבד את אומץ לבו, כנותו ויושרתו.
ואז, אתמול בערב, חשף יעקב את סיפורו בפני המדינה כולה. בשמו המלא ובפנים גלויות הוא דיבר על הפגיעה הקשה שחווה. באומץ רב הוא התעמת עם הפוגע ועם אלה שחיפו עליו. את פרטי סיפורו הוא שיתף גם בפוסט בפייסבוק שאני מביאה כאן במלואו כי אין דרך טובה או נכונה יותר להביא את הדברים. כמובן שהדברים מובאים כאן באישורו. חשוב לציין שהתכנים קשים.
“קוראים לי יעקב סלע. אני גר בגבעות איתמר, יועץ תקשורת במשרד מכובד וסה”כ אדם די נורמטיבי. אז זהו שלא.
נפגעתי מינית בילדותי, מה שאומר שיש לי צלקת רצינית שממאנת להתאחות.
אבל אתחיל מהתחלה; גדלתי כילד חרדי בשכונת רמות בירושלים, בן למשפחת חוזרים בתשובה שמנסים בהצלחה לפלס דרכם למיינסטרים הליטאי. כמובן שסבלנו מאפליה, אבל זה הנוהל – שלמונים פה, שוחד שם, ואתה מתקבל למוסדות הטובים בירושלים.
כילד לא אהבתי את הבית, ההורים שלי נפלאים אך הדבר לא היה תלוי בהם. הייתי ילד שאוהב את הרחוב, את המרחב ואת החברה. אחרי החיידר הייתי מגיע הביתה, חוטף משהו לאכול, ותיכף יוצא לשחק. בית הכנסת היה מקום המפגש עם החברה.
בית הכנסת היה מחולק לחסידים וליטאים. תמיד קינאתי בחסידים המאוחדים כולם, תמיד ניסיתי להצטרף לחבורה הזו, אך מחסום שפת היידיש הפריד בנינו.
את המתמידים של הרב ח’ מכירים כולם. אציין שבכל ריכוז חרדי יש מתמידים, בו ילדים קוראים תהילים ומקבלים ממתק, אך במתמידים של הרב ח’ הכל היה שווה יותר. יושבים מאות ילדים וצועקים בגרון ניחר תהילים, אח”כ פרקי אבות ובסופם שרים את השירים המעודכנים בפלייליסט החרדי. כשמאות ילדים שרים יחד, אי אפשר שלא להצטרף. עד היום אני נהנה לשמוע מחלון הוריי את אותה השירה והממתקים, אוי הממתקים. אחרי השירה האדירה, עובר הרב ח’ ילד ילד בשמו ומעדכן אותו בכמה ממתקים זכה, על פי מידת השתתפותו. המינימום הוא שניים, והמקסימום ל”חתן” (בהגייה חרדית עם שני קמץ) שמקבל בערך 12 ממתקים.
בסיום, המתמידים פורסים על שולחנות בית הכנסת חבילות של הממתקים הכי מעודכנים בשוק, מגלידות וארטיקים עד חבילות חטיפים גדולות. סוכריות שוות בקצה אחד וחבילות של קלפי רבנים בצד השני. כמובן שהיו פרוטקציונרים, שהיו מקבלים המון, וילדים נשכחים קיבלו באופן קבוע את המינימום – אני הייתי שייך לאחרונים.
את הממתקים היו מאכסנים במקלט ובעוד חדר צדדי בבית הכנסת. כמה כספה נפשי באותו מפתח למקלט. “אם אני לא מצליח לקבל ממתקים בדרכים ישרות ננסה בדרך עקלקלה”, חשבתי לעצמי, ילד בן 9-10, אל תשפטו.
כל שבוע הייתי צועק חזק יותר, אך דבר לא עזר. סתם ילד קטן ולא נספר שמקבל את המינימום. אך אז הוא הגיע, האיש והמפתח, “שייע רוזנבלט”.
עיני נץ היו לו לשייע. הוא ראה כמה כספה נפשי באותו מפתח והוא, שהיה לו, הציע לי אותו. כמובן שרציתי את המפתח, והייתי מוכן לעשות בשבילו הכל. כמובן שהסכמתי לבוא לעזור לו רגע במקלט של רובין 6 (ואולי היה זה בכלל רובין 8?).
במקלט של רובין 66 ביקש ממני שייע רוזנבלט לנגוע בי. לא הבנתי מה הוא רוצה, אך כשעומד המפתח אל האושר מנגד – אתה לא מתנגד. הסכמתי לו לנגוע לי רק בבטן, מעל הציצית. שכבתי שם על מזרון והוא החל לגעת בי. לא זוכר תוך כמה זמן הוא סיים, אך בפעם הזאת לא היה דבר מעבר (חמור ומזעזע כשלעצמו).
קיבלתי את המפתח והייתי מאושר. לעבודה ולמלאכה, עכשיו אפשר לגנוב ממתקים. ושוב אל תשפטו.
מדי יום יומיים הייתי נכנס ובולס חטיפים, לא מקפח גם את הכיסים. בכללי היו אלו רגעי אושר צרופים.
עד שבאחת הפעמים בהם סעדתי במקלט, הגיע שייע רוזנבלט, על פניו לבש ארשת תדהמה “מה אתה עושה פה? למה אתה אוכל ממתקים?”, גמגמתי, לא הייתה לי תשובה, חשבתי שהוא חבר איתי בקנוניה אך הסתבר שלא. “אני אלשין עליך לרב ח”, אמר. התחלתי לבכות, “רק לא זה”, חשבתי, “מה אני אעשה בשבתות?”, הרב ח’ בטוח לא יסכים לי להשתתף יותר במתמידים.
אל דאגה, לא אלמן ישראל, לשייע היה פתרון. “תשכב על המזרונים פה”, הוא אמר ואני שכבתי. הוא נשכב מעלי והתחיל להתחכך עם איבר מינו בישבני. אני ממש הרגשתי, אך לא ידעתי איך להגיב ומה עובר עלי. במבט לאחור, אני בהחלט יכול והגיד שקפאתי. מאז זה הפך לריטואל קבוע. הוא היה פוגש אותי בבית הכנסת, וקדימה לחדר תה\מקלט בית הכנסת\ מקלט רובין 6\ חדר מול מקלט בית הכנסת ועושה בי את זממו. אני זוכר איך אני מאיר עם שעון הקאסיו המשוכלל שלי לבדוק כמה זמן כבר עבר, איך הייתי מחשב על פי תזמוני עבר כמה זמן עוד נותר עד לרעידות שלו. אני זוכר את הגניחות והגהירות שלו מעלי, את דמעות ההשפלה השקטות ואלוהים איזה ריח מסריח היה לו.
אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אך יום אחד זה הפסיק. אולי בגלל שעברתי ללמוד בחיידר בו לימד הרב ח’ ושייע פחד או מסיבות אחרות. כשהייתי מבוגר יותר (לדעתי 14 אבל אל תתפסו אותי במספרים) הגיע שייע רוזנבלט לבקש ממני סליחה. הוא עמד להתחתן, אז הוא מנסה לכפר על מעלליו. סלחתי לו. אמרתי “מילא, נגעת לי רק מעל הציצית”, אבל שנינו גיחכנו בעצבנות. מזווית העין ראיתי שהוא מבקש סליחה גם מהבן של משפחת ז.
בשנה האחרונה המראות חוזרים אליי, קולות הגהירות מעליי לא מרפים, וכל פעם שאני שומע הגנה על איש ציבור שסרח אני מתקפד ובורח, לא רוצה להתמודד. החלטתי להוציא את הסיפור, בהתחלה סיפרתי למשפחה הקרובה אח”כ לחברים הטובים ולאחר מכן למעגלים רחבים יותר.
כשסיפרתי לחבר טוב שאני רוצה להוציא את זה לתקשורת וביקשתי את עזרתו באיתור נפגעים נוספים, הוא סיפר לי שהוא עצמו נפגע מאותו אדם. קצת פקפקתי, אך שסיפר לי את אותם המקומות בהם אני נפגעתי, לא נותר לי אלא להאמין. הוא מצדו, הסכים להתראיין רק אם יכניסו את חלקו של רב בית הכנסת, שידע ושתק. בתחילה לא רציתי, ואז הגיע העימות.
במסגרת עבודתי יצרתי קשר עם אריאלה שטרנבך לה נתתי סיפור אחר לידיעות אחרונות. בתוך השיחה על הכתבה עלתה הפגיעה והרצון שלי להוציא את הסיפור יום אחד, כעבור יומיים שלושה אמרה לי אריאלה כי ערוץ 10 מצלמים כתבת מגזין העוסקת בהפסקת ההשתקה בציבור החרדי.
לאחר לבטים רבים הסכמתי להשתתף בכתבה, הגעתי לביתו של שייע עם מצלמה נסתרת במטרה לתעד אותו מודה בעובדות. קיוויתי מאד שהוא מטופל והכתבה תראה על ההתקדמות. אך אז ראיתי את עוצמתו קשר השתיקה.
בעימות (הטלפוני לבסוף) הודה בפנינו שייע שהוא ממשיך לפגוע בילדים בידיעת רב השכונה ועסקנים נוספים, הם מצדם היו ‘מזהירים אותו’. עדותו של שייע על ידיעת הרב אינה יחידה, במהלך השבועיים האחרונים קיבלנו יותר מעדות אחת על כך שהרב ידע על כל הנעשה ועזר בהשתקה. הורים לילדה שנפגעה הגיעו לרב פוקס והוא הבטיח לטפל כשבפועל שייע ממשיך לפגוע. לאריאלה ניסה הרב להסביר שבאותה תקופה שייע עמד להתחתן, ו’מצד אחד הייתה לו אישה (מאורסת) ומצד שני לא הייתה לו אישה’ (כי אסור היה לו לקיים עמה יחסים) הוא זיהה ירידה (שם קוד לפגיעה) ולקח אותו לשיחה. בנוסף האשים אותנו הרב שאנחנו מחפשים נקמה אחרי 20 שנה (לגיטימי לחלוטין אבל לא זו הסיבה) ואם היינו רוצים לפתור יש דרכים אחרות. חשבון נפש על ההסתרה לא היה שם.
אבל למה אחרי 20 שנה?
שנים של הדחקה האשמה ופחד לא אפשרו לי להוציא את הסיפור. דווקא היום בשלב הכי נח בחיים, עם אישה מקסימה וילדים נפלאים אני מרגיש חסין כדי לעמוד ולהוציא לאור את הפגיעה המינית.
אבל למה בטלוויזיה?
החשיפה בפנים גלויות בטלוויזיה קשה לי מאד. הבנתי שמדובר בתופעה ולצורך מיגורה לא תספיק תלונה במשטרה. הרבנים שהיו אמורים היות הפתרון הפכו לבעיה, ויש להילחם בהשתקה מלחמת חורמה. לקחתי על עצמי לשמש פה לכל אלו שהוריהם מסתירים את פגיעתם בתקווה שהוריהם יבינו מה עובר על הנשמה של הילד המתוק שלהם, כמה פחד ואשמה הם נושאים על כתפיהם. מספיק לי רב אחד שעד היום הורה להשתיק וכתבה זו תשנה משהו בתפיסתו, אם מכיוון שיבין את ההיגיון בפרסומה אם בגלל שהוא יפחד על עורו והכתבה שווה לי.
חסינות חסינות אבל אני לא מוכן לספוג קמצוץ של ביקורת ממי שלא עבר פגיעה חמורה. אם בכל זאת יש לכם כזו ספרו אותה לאחרים אבל לא לי.
תודה לאשתי היקרה ולילדיי החמודים שעמדו לצידי כל הזמן, למשפחה הרחבה שגיבתה אותי מהרגע הראשון. לאריאלה שטרנבך וליינון מילס שליוו את הסיפור ברגישות ובנחישות. לבוסים שלי מולי ארי ושחר הדר שתמכו כל הזמן גם אם זה פגע בעבודה שלי. לטל שניידר שקבוצת הווטסאפ שלה הפכה לפיילוט עבור חשיפה זו, לארגון לא תשתוק שעושה עבודת קודש, ולחברי הטוב ששמו אסור בפרסום .”
ילדים סביבנו נפגעים מינית. זה קורה בחברה החילונית, בחברה הדתית ובחברה החרדית. הפגיעה מתאפשרת כי אנחנו, כחברה, לא מקיאים מקרבנו את החלאות, חיות האדם החולות שרואות בילד אובייקט מיני. הפגיעה מתאפשרת כי יש מי שעוצם עין, שמחפה, שלא יוצא החוצה וצועק די! בקול גדול.
אתמול יצא יעקב וצעק בקול גדול, אני מקווה שמספיק אנשים שמעו אותו והבינו כמה רוע מסתובב בקרבנו, אני מקווה ששייע, שפגע ביעקב ורבים אחרים לא ימשיך להסתובב חופשי, אבל יותר מכך, שאחרים כמהו יוקאו מתוך קהילותיהם, שיפסיקו לחפות עליהם ולאפשר להם לפגוע פגיעה קשה בילדים רכים.
