נעמה בוכריס הביאה איתה אג’נדה משלה והצליחה לפגוע קשות בנפגעות פגיעה מינית. האם היא באמת מאמינה לדברים שהיא אומרת, האם גם היא קורבן ולמה בכלל בחרה להתראיין?
חצי שנה ליווה צוות של ערוץ 2 את נעמה בוכריס לקראת הכתבה השנויה במחלוקת עמה באולפן שישי. אם ברורים מניעיו של ערוץ 2 לייצר כתבה זו, שאפשר לכנותה צהובה ונמוכה, אך כצפוי עוררה עניין רב ומן הסתם הטיבה עם הרייטינג, הרי שפחות קל להבין מדוע בחרה נעמה בוכריס להיחשף כך, כאילו שחשיפה היא מה שהיה חסר לה מאז שהתפוצצה פרשת התלונות נגד בעלה.
מה מניע אישה שבעלה מואשם בעבירות מין חמורות להכניס לביתה צוות צילום ולהתראיין במשך חצי שנה? מה מניע אישה שמוצאת את עצמה באור הזרקורים, להגביר את התאורה ולמקד אותה בעצמה, במקום לנסות להנמיך את הלהבה הציבורית שעוררו מעשיו של בעלה? אלה השאלות ששאלתי את עצמי לפני שצפיתי בראיון וככל שצפיתי הבנתי את המניע: נעמה בוכריס באה עם אג’נדה ולא ממש אכפת לה שהאג’נדה שלה פוגעת בנשים, פוגעת בנפגעות פגיעה מינית ופוגעת בעבודתה של המשטרה ושל מערכת המשפט.
מה מניע אישה לשבת מול המצלמה ובשם ההגנה על בעלה, להטיל רפש על נשים אחרות, לאו דווקא אותן נשים בהן פגע בעלה, אלא נשים בכלל, נשים שחוו הטרדות ופגיעות מיניות כפי שאת ואני עברנו? כשנעמה בוכריס מדברת על “הקלות” שבה קמה אישה ומתלוננת על פגיעה מינית, האם היא באמת מאמינה לעצמה? האם היא מבינה את כובד המשמעות של הגשת תלונה על פגיעה מינית? האם היא חושבת שמותר לומר הכל בשם ההגנה על בעלה והניסיון לשכנע את העולם ואולי גם את עצמה, שלא היו דברים מעולם? התשובה היא שבין אם היא מבינה זאת ובין אם לאו, זה לא ממש מעניין אותה.
נעמה בוכריס מאמצת נרטיב לעוס ומאוס של האשמת הקורבן ועם הנרטיב הזה היא צועדת בנחישות אחורה, אל החושך. “החוק כל כך מגן על הדבר הזה, שזה יכול לקרות לכך אחד”, היא אומרת בפנים מזועזעות ואני הייתי רוצה לשאול אותה, אם זה כל כך קל להתלונן על הטרדה, אם החוק אכן עומד לצדן של המתלוננות, איך זה שבמבחן המציאות, מחד אחוז תלונות השווא הוא מזערי ומנגד, כל כך הרבה נפגעות לא מתלוננות? אבל בואו לא נבלבל את נעמה בוכריס עם עובדות, הרי היא באה אלינו לסלון עם אג’נדה משלה, זוכרים?
לאורך כל הריאיון חוזרת בוכריס שוב ושוב על נרטיב הקורבן. אופק הוא הקורבן, היא הקורבן. המתלוננות? משקרות. החוקרים? לא הוכיחו כלום. התקשורת? נגדם. למה? כי היא מאמינה לו וכי אנחנו צריכים להאמין לה. נקודה.
קרוב לוודאי שהגברת בוכריס מעולם לא ישבה מול חוקר והגישה תלונה על הטרדה, אבל זה לא מונע ממנה לקבוע דעה נחרצת על התהליך שעוברות מתלוננות. האם היא באמת מאמינה בתמונה שהיא מציירת לנו? ולמה היא חושבת שאם שהיא תביט לנו בעיניים, דרך מצלמות ערוץ 2 ותגיד לנו ש”לא היה ולא נברא”, נחליט להאמין לה ולא למתלוננות? לה ולא לחוקי מצ”ח? לה ולא להליך החקירה שהביא לכתב אישום חמור?
מה עם הודאתו של בוכריס במסגרת עסקת הטיעון? על זה לוקחת האישה הטובה אחריות. היא לא בדיוק ביקשה, אבל הוא עשה את זה בשבילה והיא אומרת לנו, למעשה, שהודאתו במסגרת עסקת הטיעון היא שקר, אבל זה שקר שבמסגרת האג’נדה שלה, עלינו להאמין בו.
ואם לא הספיקה לנו ההאשמה כלפי המתלוננות כלי בעלה (כי מישהו כאן דובר אמת ומישהו משקר), נעמה בוכריס גם מבהירה שהיא מקווה שהוא יצא מזה “למענו ולמען כל הגברים בישראל”. למה? “כי יש פה תהליך מסוכן מאוד”. הבנתן את זה, נשים נפגעות פגיעה מינית? זה לא רק בוכריס, זה תהליך! העובדה שאתן מרימות את הראש ומעזות להתלונן היא תהליך מסוכן, כי הגברים האלה שפגעו בכן, מסכנים, כבר לא יכולים לעשות את זה בשקט, כי עכשיו הם צריכים אולי לחשוש, כשהם מטרידים, אונסים או סתם בועלים בעילה אסורה בהסכמה, שיכולות להיות לזה השלכות. מסוכן, מסוכן מאוד.
אני לא יודעת מה קיוותה נעמה בוכריס להשיג עם הריאיון הזה. אני יודעת שיש מי שרואה בה בעקבותיו קורבן של שקריו של בעלה ושאצל רבים היא גם עוררה זעם גדול. ישנם כמובן אלה שדבריה באו להם טוב, ג’ודי ניר מוזס למשל, לא שזה מפתיע מישהו.
