יותר ממה שמטרידות אותי ההכללות הגסות או ההאשמות של קליין שחלקן פרי בורות משוועת, מטרידה אותי העובדה שבישראל 2017 אפילו “העיתון לאנשים חושבים” נגרר לרמת שיח טוקבקיסטית ירודה
טורו של יוסי קליין עורר וממשיך לעורר סערה שרובה עוסקת בדברים הקשים מאוד שכתב. אולי אתם חושבים שקליין צודק בכל מילה או להפך, מאמינים שהוא מכפיש ציבור שלם שאינו ראוי לכך ואף חוטא בהסתה, אך בין אם אתם מסכימים עם הדברים או מתנגדים להם בתוקף, על עובדה אחת אין ויכוח: עצם הסערה שהתעוררה היא תולדה של הטון הבוטה במיוחד בדבריו של קליין. כאשר קראתי לראשונה את הטור, תהיתי לרגע האם אני נמצאת באתר של “העיתון לאנשים חושבים” או שבטעות נקלעתי לדף הפייסבוק של “הצל” או בקירו של טוקבקיסט זועם כלשהו. נכון שהעברית של קליין תקנית והתחביר שלו אינו לקוי, אבל האם משלב והיעדרן של שגיאות כתיב הם ההבדלים היחידים להם ניתן לצפות בין טקסט של עיתונאי בכלי תקשורת מכובד לבין פרי מקלדתו של פרחח?
כמי שמנהלת אורח חיים חילוני, עוסקת בתקשורת, מחזיקה בדעות פוליטיות הנמצאות במרכז בואכה שמאלה, מאמינה שההתעקשות להחזיק בשטחים הכבושים גורמת לנו בעיקר לנזק, משוכנעת שחייבים להפריד דת ומדינה (וטובה שעה אחת קודם) ומואשמת לפחות פעמיים בשבוע בהיותי “סמולנית עוכרת ישראל”, טורו של קליין הרגיש כמו גול עצמי. ראשית, כי מתקפת מילות התואר הקשה שלו מעוררת התנגדות אוטומטית ואינה מאפשרת להתייחס ברצינות לטיעוניו, מבוססים או מופרכים ככל שיהיו ושנית, כי כמו גרבוז ואחרים לפניו, קליין בוחר לעמוד בראש מגדל השן האליטיסטי שלו ולירוק מטה על ההמון המתלהם עם השנאה היוקדת בעיניים מבלי לשים לב שהוא נשמע בדיוק כמו אותו המון מתלהם. דבריו לא רק מגביהים את החומה שנבנית בין “אנחנו” ו”הם” ומגדילים את הפערים בין שסעי העם הקרוע לגזרים שלנו, הם גם מורידים את רמת השיח לביבים ובכך הם פוגעים בכולנו.
בקלות הבלתי נסבלת שמאפשרת לנו היום ההסתתרות מאחורי מקלדת, ממהר להשוות קליין אוכלוסייה שלמה לחיזבאללה, ממש כמו שראש הממשלה (אותו ראש ממשלה שסביר להניח שקליין רחוק מלהיות בין תומכיו) משווה את אחיו העיתונאים של קליין לאנשי החמאס. שתי האמירות לא ראויות במידה שווה ועושות שימוש ציני ומבזה בחופש הביטוי ולשם מה? אולי כדי לקבל 20 שניות של קשב מהציבור או פשוט כדי לייצר סנסציה, כי היום סנסציה היא חזות הכל.
שלא יהיה לרגע ספק – ריקלין, סמוטריץ’, בן גביר ובנט הם קיצונים מסוכנים וגזענים חשוכים. אבל האם אפילו קליין עצמו באמת מאמין שהגיעה השעה למהר להצמיד טלאי צהוב לבגדי כל חובש כיפה סרוגה או לצבוע מגן דוד שיתריע על זהות כל בית שבו מתגוררת אישה בשביס? אני מתקשה להאמין שעם יד על הלב, ישיב קליין לשאלה זו בחיוב. האמת היא, שהוא פשוט ניסה (והצליח) לעורר פרובוקציה ובכך פספס בגדול כל מטרה משמעותית שיכולה היתה להיות לדבריו.
כמובן שזכותו של קליין לבטא את שעל לבו ולעשות זאת בבוטות ובגסות, בשם חופש הביטוי, כמו שזכותם של מבקריו להתקומם ולהביע ביקורת ואף זעזוע על הדברים. אבל בחירתו לעשות זאת כך, בנוסף להיותה פשוט מביכה, מצביעה על העובדה המצערת שכנראה בישראל 2017, הדרך היחידה לעורר עניין בקרב הציבור הרחב היא על ידי ירידה לרמת שיח טוקבקיסטית. בכך, קליין ו”הארץ” מכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר ומצטרפים לביצת השיח האלים, המתלהם והבוטה שבו כולם צועקים ואף אחד לא מקשיב. קליין הגיע כנראה למסקנה שאם אי אפשר להביס אותם, מוטב להצטרף אליהם ובאבחת מקלדת הפיל את “הארץ” ממגדל השן האליטיסטי, המנותק כלשהו, הצדקני והנקי, ישר לעומק הביצה. בסבב הזה אין ספק שהישראלים מהסוג ש”הארץ” מתנשא עליהם מדי יום ניצחו בנוק-אאוט, כי עכשיו המשחק נמצא במגרש שלהם וספק אם ניתן להוציא אותו משם. יותר מזה, בחירה זו של קליין ו”הארץ” מאכזבת וכואבת, כי דווקא בידי אלה שיוצאים השכם וערב (ובצדק) נגד הסגנון הבוטה והמסית של השלטון, נמצאת האחריות לנהוג אחרת ולהמציא דרך שבה אמירות חשובות יקבלו תשומת לב מבלי להיות משמימות וארכאיות ומבלי ליפול לבור השטנה שממנו אנחנו מבקשים להרחיק את השיח הציבורי. טורו המתלהם של קליין מיישר קו, לכיוון מטה, ומצמצם ומקטין את תפקידה ומקומה החשוב של התקשורת, לא רק ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא כמרחב שבו מתנהל שיח ברמה גבוהה מרמת הרחוב.