המתקפה המילולית הקשה נגד מירי רגב היא לא מהפכנית ולא אותנטית, היא אלימות לשמה. כהן לא חידש דבר אלא רק תרם את תרומתו להנמכה נוספת של השיח הישראלי
אי אפשר להאשים אותי בחיבה יתרה לשרת התרבות מירי רגב. אני מסתייגת מדעותיה וממעשיה, מאמינה שהיא גזענית וכוחנית, שהתבטאויותיה מבזות את מעמדה ושהיא מסכנת את חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה. עם זאת, כאשר נתקלתי בסרטון של ברק כהן בפייסבוק, הרגשתי בעיקר אי נוחות מהתנהלותו של מי שבוחר לפנות לאנשים ברחוב, בנוכחות בני משפחתם ולהטיח בהם מטר קללות.
כמו לכל אזרח במדינה דמוקרטית, נתונה לברק כהן הזכות להביע את דעתו ללא חשש, אבל האמת היא שאחרי הצפייה הראשונה בסרטון לא היה לי מושג מה הוא אמר לרגב, פשוט כי אחרי שניות ספורות, הפסקתי להקשיב. זו לא היתה החלטה מודעת, זה קרה כי הטון המאיים, השפה הקשה ששמעתי בשניות לפני שמוחי התחיל לסנן את המילים והבריונות שבפנייה לאדם כך ברחוב – כל אלה זעקו יותר מאשר המילים והטביעו ברעשם את המסר. אם מטרתו של כהן היתה לעורר סנסציה פשוט בשביל הסנסציה, הוא בוודאי הצליח, אם רצה שישמעו את קולו ואת מה שיש לו לומר לרגב וכך ביקש להוביל שינוי, הוא נכשל כישלון חרוץ.
לא ליד הילדים
הפניה הישירה לנבחרי הציבור, הביקורת על מעשיהם בפניהם, אין בה פסול בפני עצמה, זו זכותו של אזרח. אבל כהן בחר לפנות לרגב לא בלשכתה, לא במסדרונות הכנסת ולא בכנס פוליטי, הוא פנה אליה ברחוב, כאשר היתה עם בני משפחתה. אז כן, נכון שנבחרי הציבור שלנו לא מחתימים שעון בסוף יום עבודה והופכים לאזרחים פרטיים, אבל בעוד שאולי ניתן לטעון שאי אפשר “לכבות” את היותם נבחרי ציבור על כל המשתמע מכך מחוץ לשעות העבודה, בני משפחה, בוודאי ילדים, הם לא חלק מהדיל ואמורים להיות מחוץ לתחום. כבר כך הם משלמים מחיר לא פשוט על עיסוקם של הוריהם.
האם מקרי שכהן בחר לתקוף את רגב בזמן שהלכה ברחוב עם בני משפחתה? חד משמעית לא. זו לא הפעם הראשונה שבקר בוחר לתקוף בנוכחות ילדיהם של נבחרי ציבור, הוא כבר עשה את זה לפני 3 שנים, עם בתו הקטנה של דני דנון אותה שאל “אבא שלך מלמד אותך לשנוא ערבים?” ועשה זאת שוב כאשר הפגין מול ביתה של מנכ”לית בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח ואף חילק עלונים בבית הספר שבו לומדת בתה, בהם נכתב שהבת “לא אשמה שאמא שלה פושעת”. במקרה זה אף פסק בית המשפט שמדובר בהטרדה מאיימת והוצא צו מניעה נגד כהן ופעילי קבוצתו “באים לבנקאים”.
יותר מכל רגע אחר בסרטון, הרגע שבו נשמעה ברקע בתה של רגב אומרת “אבא, תגיד לו להפסיק”, גרם לי להתכווץ באי נוחות קשה. אך כהן המשיך והמשיך ולא הרפה.
מה ביקש כהן לומר?
מרגע שהחלטתי לכתוב על האירוע, חזרתי לסרטון ואילצתי את עצמי לצפות בו שוב ושוב ולהקשיב לכל מילה של כהן ואז לצפות שוב ולהקשיב שוב. עשיתי זאת כי לא הוגן לבקר את התנהלותו של כהן בלי לנסות להבין מה המסר שלו, מה הוא מנסה להגיד. הקשבתי מספיק פעמים כדי להיות בטוחה ששמעתי הכל, גם את מה שנאמר בין השורות ולהבין שהוא לא אמר שום דבר, אף לא דבר אחד בעל משמעות. הוא לא חידש דבר ומלבד שימוש בשפה קשה נגד רגב ונגד המדינה, הוא לא אמר למעשה כלום ובוודאי שלא חידש דבר. כל מה שנשאר מדקה ו-45 שניות של סרט, זו תחושת אי נוחות.
המחלוקת ברשתות החברתיות
אז מה כן היה? היה דיון סוער ברשתות החברתיות בין אלה שהעלו על נס את המתקפה של כהן, כינו אותו “לוחם חופש” ו “גבר גבר” (כמה נפלא שמי שנוהג בבוטות ובאלימות מועלה על נס בזכות “גבריותו”) והתפייטו על עשייתו החברתית המהפכנית לבין אלה שהסתייגו מהדרך ונזעקו על התקיפה המילולית של נבחרת ציבור ברחוב וגם ראו בה התנהלות מיזוגנית.
תומכיו של כהן טוענים שרק בדרך בוטה וישירה כמו זו שאימץ לעצמו ניתן לעשות שינוי במדינה, שללא בוטות, לא שומעים אותך, לא סופרים אותך, שהמטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מסכימה איתם. ראשית, התנהלות כזאת לא באמת משכנעת אף אחד, אלא רק גורמת לכל צד להתבצר בעמדתו. שנית, גם אם אניח בצד את העובדה שאני לא באמת מרגישה שהיתה מטרה למתקפה על רגב, מלבד עצם יצירת הרעש, מדאיגה אותי המגמה הקולנית, האלימה, רוויית השנאה, הטוקבקיסטית באופייה של השיח הישראלי. לפני שבוע זה היה יוסי קליין שכינה את אנשי הציונות הדתית “חיזבללה”, ביום שישי האחרון זה היה כהן ש”מחרבן על כל המשפחה שלך, יא חתיכת זבל גזען”.
מירי רגב אשמה בהתבטאויות גזעניות, באמירות תוקפניות ובהתנהלות כוחנית ואלימה. ברק כהן לא חשף את זה, את פניה של רגב אנחנו מכירים היטב כבר מזמן וגם מי שהצטמרר, כמוני, מהסגנון, לא שינה את דעתו על רגב לכאן או לכאן. מתקפתו עליה לא מחדשת ולא משכנעת, אבל היא נמוכה, בוטה וגוררת את כל השיח קצת יותר קרוב לבוץ הטובעני של הביבים וזה מקום שממנו קשה מאוד לעלות והרבה יותר קל פשוט לשקוע ולטבוע. כל מה שכהן עשה פה זה לשכנע את המשוכנעים, להעלות את מפלס השנאה ולהבקיע גול עצמי שפוגע בעיקר במחאה ובלגיטימיות שלה.
