ישראל ואני מנהלות רומן בהמשכים. אחרי 12 שנות פרידה חזרתי אליה והחלטתי שאני בוחרת בה, בגלל האהבה, בזכות הכל ולמרות הכל. כזאת אני, ציונית ללא תקנה
זה לא התחיל כרומן, לפחות לא במודע. נולדתי וגדלתי פה ועד גיל 23 לא עלה בדעתי לחיות בשום מקום אחר. פשוט לא הקדשתי לזה מחשבה. אולי זה היה כי בשנות ה-90′ ציונות היתה עדיין ברירת המחדל (או לפחות עוד לא יצאה מהאופנה) ולמי שבחר לחיות בניכר קראנו “יורד” בטון מזלזל. אבל אז, לילה אחד מצאתי את עצמי על טיסה לארה”ב עם כרטיס פתוח, נוסעת בעקבות הלב. הייתי אמורה להיעדר שנה, זה הכל, אבל אחרי שנה, במקום לחזור, התגלגלתי לאנגליה.
הרומן עם אנגליה התחיל בחריקות קלות אבל אחרי שהתרגלנו זו לזו, היה לנו טוב בסך הכל. היו לי חברים, בית, פרנסה ובהמשך גם בן זוג ומשפחה. ארה”ב נשכחה מזמן, היא היתה בקושי סטוץ, ועל ישראל חשבתי כעל אהבת הנעורים שאף פעם לא שוכחים, גם כשיודעים שזה נגמר. לא גרתי באזור של ישראלים, כמעט לא דיברתי עברית בחיי היום יום ואנגליה היתה הבית. פעם בשנה באנו לבקר בישראל, ביקורים שהתחילו בהרגשת בלבול בכל פעם שגל הישראליות הראשון הכה בנו מיד עם הנחיתה בנתב”ג ונגמרו תמיד קצת יותר מדי מהר ובתחושה שמשהו נשכח מאחור, משהו שאני לא יודעת מה הוא, אבל הוא חסר לי מאוד.
ואז החלטנו לבוא לחיות בישראל
להגיד שלא היו לי חששות? היו, בטח שהיו. ככה פתאום ישראל, אחרי 12 שנות היעדרות, עם בן זוג שלא מבין עברית ושעוזב לראשונה את השכונה הלונדונית שבה נולד וגדל? ישראל שאי אפשר לטוס ממנה לכל יעד בגרוש וחצי ובמרחק שעתיים טיסה, ישראל שלא היו בה כל המון דברים שהיו לנו בלונדון, ישראל הלוהטת והמסוכסכת עם שכניה ועם עצמה? היו חששות, אבל באנו.
אני לא יודעת בדיוק מתי זה קרה, הרגע שבו הבנתי שאני בבית במובן שאף פעם לא הייתי בו בלונדון. אולי זה היה באותו בוקר בפברואר כשהצצתי החוצה מהחלון ושמתי לב שביום חורפי יש פה יותר אור מאשר ביום קיץ אנגלי, אולי זה היה כאשר יום אחר יום לקחתי את הבן שלי לגן לא בחשיכה של טרום זריחה, אלא באור יום מלא, כי פה ימי החורף אף פעם לא עד כדי כך קצרים. אולי זה היה ביום כיפור הראשון שלנו פה, כאשר אפף אותנו שקט מסוג שלא קיים בשום מקום אחר, שקט שיש בו המון קולות של אנשים ואפס קולות של מכוניות. אולי זה היה בפעם הראשונה שנשמעה צפירה וכולם סביבי נעצרו. אולי זה היה אחד הרגעים האלה, אולי צירוף של כולם יחד שגרמו לי להבין שההבדל בין החיים באנגליה לחיים בישראל הם קצת כמו ההבדל בין חיים כדיירת בדירה נוחה ונעימה ששייכת למישהו אחר, לבין חיים בבית קצת מרופט וסדוק וזקוק לשיפוץ, אבל שהוא שלי.
באנגליה חייתי, עבדתי, ביליתי, הקמתי משפחה, אבל לא נגעתי באמת בסביבה והסביבה אף פעם לא נגעה בי בחזרה. בישראל הכל נגע בי ויצר את הדחף להיות חלק, לשנות, לתקן, להשפיע, לפעול ולהילחם כדי להפוך את המקום הזה למקום טוב יותר. המדינה הזאת שבה נולדתי ושתמיד אהבתי בלי לחשוב על זה או לדעת למה, גם ברגעי הכעס, הפחד והבושה, היא הרבה יותר מהמקום שאני חיה בו, היא חלק בלתי נפרד ממי שאני. יותר מכל, היא המקום שבו בחרתי להיות, אחרי שחוויתי את החיים במקום אחר, אחרי שהבנתי את ההבדל בית מקום מגורים לבין בית.
אנחנו כבר לא בשנות ה-90 והיום אנחנו יותר ציניים מאשר ציונים ובעיקר אנחנו מצטיינים בביקורת ובתיעוב עצמי. זה סוג של ספורט לאומי, למנות את כל הסיבות שבגללן כל כך רע פה ואת כל הסיבות שבגללן טוב יותר לחיות במקום אחר. זה כנראה לא פופולרי ובטח לא אופנתי להודות בזה (אבל מי שמכיר אותי יודע שפופולרית או אופנתית אף פעם לא הייתי ולעולם לא אהיה) אבל כל עוד אני קמה בבוקר ורואה שמש ושמיים כחולים, יוצאת מהבית ופוגשת אנשים שתחת הכעס והחוצפה הישראלית שלהם מסתתר לב גדול וזוכרת תמיד לקחת איתי טישו לטקסים בבית הספר כי אני תמיד, אבל תמיד דומעת כשמתנגנת “התקווה”, אני יודעת שאני בבית ושאני לא רוצה לחפש לעצמי שום מקום אחר.
