אין רע בקצת או בהרבה יהדות, כל עוד הבחירה במינון ובדרך הצגתה נמצאת בידינו ומכבדת את אורח חיינו וכל עוד מתאפשרת הפרדה בין זהות יהודית לבין הדת היהודית
אם עוד לא שמעתם על “זהות”, זה הזמן להכיר, כי סביר להניח שהילדים שלכם כבר פגשו אותם, אי שם בין ההפסקה הגדולה לשעה החמישית בבית הספר
זהות” הוא ארגון הגג של העמותות שמביאות תכני “זהות יהודית” לבתי הספר הממלכתיים אליהם” בחרנו לשלוח את ילדינו. ארגון שזוכה לעדנה תקציבית חסרת תקדים בעידן בנט ושמחובר בפופיק לבית היהודי. (לא להתבלבל עם “זהות” המפלגה של פייגלין, זה לא אותו גוף)
התכניות של “זהות” מסובסדות וחינמיות, החלום הרטוב של כל מנהל/ת בית ספר.
זהות יהודית בבתי הספר? מה הבעיה?
אנחנו חיים במדינה יהודית ודמוקרטית, הזהות היהודית שלנו כרוכה בזהות המדינה ובזהות שלנו, אזרחי המדינה, אבל זהות יהודית ודת הן שני דברים נפרדים.
יהדות היא הרבה יותר מתרי”ג מצוות ומאורח חיים דתי. יהדות היא מורשת, היא היסטוריה והיא הגדרה עצמית והזהות היהודית כבר נוכחת בתכנית הלימודים של זרם החינוך הממלכתי. “זהות” מבקשת לחבר בין יהדות לבין דת, באופן ששולל את הלגיטימיות של אורח חייהן של משפחות חילוניות.
מה “זהות” אומרים שהם מביאים לבתי הספר?
מה קורה בפועל?
עונת מסיבות הסיום הביאה איתה הצפה של עדויות של הורים על המתרחש בגנים ובבתי הספר.
טקסי סוף שנה בהם חובשים ילדים כיפות, מתפללים, רוקדים עם דגל המדינה, בונים מודלים של בית המקדש ומדברים על מלחמות ועל תקומתה של העיר. הנושא השנתי, 50 שנה לאיחוד ירושלים תובל באלמנטים מיליטנטיים ודתיים ומוגש לילדים ולהוריהם כמנה העיקרית במסיבות שאמורות לציין את סופה של תקופה משמעותית ואת המעבר מהגן לבית הספר.
בכתבת המגזין בערוץ 10 העוסקת בנושא נפתח לנו צוהר אל המתרחש בבתי הספר הממלכתיים שבהם נכנסו תכניות “זהות”. ילדים חוזרים הביתה מבוהלים מהגורל הצפוי להוריהם שאינם צמים ביום כיפור ומלאי שאלות על אלמנטים שונים באורח החיים החילוני של המשפחה שמישהו בבית הספר הסביר להם שהם בעייתיים.
זה ממשיך גם בחופש הגדול
גם בית הספר של החופש הגדול עוסק בירושלים וגם שם יש ל”זהות” דריסת רגל. בבית הספר של בתי, למשל, כל בוקר ייפתח בהרקדה עם שירי ירושלים והתכנית (שכותרתה “קיץ מהאגדות” ושיש בה מעט אגדות והרבה ירושלים) כוללת גם סדנה של “מרכז תכלת”, אחד הגופים המאוגדים תחת “זהות. מופתעים? אני לא.
חילוניות כערך
הזהות היהודית כפי ש”זהות” מציגה אותה הופכת את החילוניות ללא לגיטימית. במקום לגשר היא מעמידה חיץ בין יהדות דתית “ערכית” ו”נכונה” לבין “העגלה הריקה” של היהדות החילונית.
הבחירה שלנו לקיים אורח חיים חילוני לגיטימית, יהודית וערכית לא פחות מזו של המנהלים אורח חיים דתי ואנחנו לא צריכים להתנצל עליה, אז למה לילדים שלנו מציגה זהות תמונה אחרת? והבעיה היא לא רק בתכניות של “זהות”, הן מהוות רק חלק מתהליך של הקצנה, תהליך שבשמו נשים מודרות מהמרחב הציבורי ושבמפגשים בין חילונים ודתיים, נדרשת הפרדה מגדרית. אין כאן בניית גשרים או חינוך לסובלנות ולקבלה, יש כאן חינוך שמאדיר ערכית אורח חיים אחד על פני אורח חיים אחר.
אז מה יש לנו?
- תכניות שאינן מבחינות בין זהות יהודית לבין הדת היהודית
- תכניות לימוד מסובסדות עם תכנים דתיים בבתי ספר ממלכתיים
- גוף שיושב במשרד החינוך, מתוקצב על ידי משרד החינוך ומחובר פוליטית ל”בית היהודי”
- תקצוב מוגבר לחיזוק זהות יהודית לעומת תקצוב זעום לחינוך לדמוקרטיה
- חיזוק תפיסות לפיהן יהדות חילונית אינה ערכית או לגיטימית
הבחירה שלנו, ההורים
אנחנו בוחרים אם לשלוח את ילדינו לבית ספר ממלכתי, ממלכתי דתי או חרדי או לבית ספר משולב או תל”י. אנחנו מניחים שבית הספר שבו בחרנו מתנהל על פי עולם ערכים דומה לשלנו, אבל מעטים ההורים שבוחנים את ספרי הלימוד או מבררים לעומק את התכנים הנלמדים בבית הספר, אנחנו פשוט סומכים על המערכת, או שאין לנו זמן או אנרגיות להתעסק בזה.
בבתי ספר ממלכתיים יש ילדים הבאים מבתים דתיים, שומרי מסורת, חילונים, אתיאיסטים וכל מה שבאמצע. ישנם הורים שאדישים לתכנים הדתיים או מברכים עליהם אבל ישנם הורים, כמוני, שבחרו לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי מתוך הבנה ששם יהיה מקום של כבוד לאורח חיינו החילוני מתוך הבנה שהוא ערכי, משמעותי ולגיטימי לא פחות מאורח חיים דתי אורתודוכסי. אנחנו ההורים שמודאגים ממגמת ההדתה לא כי אנחנו מתנגדים ליהדות, אלא כי אנחנו מתנגדים למשוואה בין זהות יהודית לבין דת ולהקצאת משאבים לדת על חשבון תכנים וערכים חשובים לא פחות. בעיקר, אנחנו מתנגדים להצגת הזהות היהודית שלנו בפני הילדים שלנו כזהות יהודית סוג ב’.
