לפעמים, הציפייה שנהיה חזקים מחלישה אותנו, לפעמים אנחנו חזקים רק בשביל אחרים גם אם זה הורג אותנו מבפנים ולפעמים, מה שהורג אותנו מבפנים משנה אותנו והופך אותנו לחזקים
להקרנה של “חזק יותר” הגעתי עם רף ציפיות גבוה. כבר כשצפיתי בטריילר של הסרט היה שם משהו שהוא מעבר לסקרנות שטריילר מעורר בדרך כלל. היה שם רצון עז להכיר את הדמויות, להבין מי הן ומה עובר עליהן ואיך האירועים משנים אותן. כשמגיעים עם רף ציפיות גבוה, קל מאוד להתאכזב, לשמחתי, הפעם, הציפיות היו מוצדקות לחלוטין והדבר היחיד שהצטערתי עליו הוא שלא הצטיידתי בחבילת טישו, אז הנה, אני אומרת, שלא תגידו שלא ידעתם.
עלילת הסרט מבוססת על סיפור אמיתי, מהסוג שרק החיים יכולים לספק לנו. ג’ף באומן, בחור פשוט בן 27, מגיע לקו הסיום של מרתון בוסטון כדי לעודד את ארין, חברתו לשעבר. הוא רוצה להרשים אותה, בתקווה שהיא תחזור אליו, אבל הכל משתבש כאשר מתרחש פיצוץ בדיוק במקום בו הוא עומד והוא מאבד את שתי רגליו. בבית החולים מספר באומן שהוא ראה את אחד המחבלים ותיאורו מסייע לכוחות הביטחון בלכידתו והופך את באומן לגיבור אמריקאי. עם יציאתו מבית החולים מתמודד ג’ף עם השיקום הפיזי והרגשי וגם עם תשומת הלב הציבורית שנדמה שהיא מכבידה עליו יותר מכל דבר אחר. ברקע כל אלה ישנה מערכת היחסים המורכבת שלו עם ארין ועם משפחתו.
ג’ף באומן הוא בחור לא מוצלח במיוחד ולא מרשים במיוחד. הוא חי עם אמו הגרושה בדירה צפופה ועלובה, עובד במחלקת העופות של קוסטקו, מכור לבייסבול וחובב ברים אלכוהול. הוא קצת חסר אחריות, לא נראה שיש לו שאיפות מיוחדות, אבל יש לו קסם אישי שעוזר לו לצאת מהבוץ ולהתחבב עלינו. בני משפחתו הם אנשים פשוטים שאוהבים לבלות יחד, ששותים ומעשנים יותר מדי, הם מעצבנים אך מעוררי חיבה ובלתי אפשרי להתעלם מהם. ג’ף מנהל מערכת יחסים לסירוגין עם ארין, בחורה רצינית, ממשפחה טובה, עם עבודה טובה ותכנית אימונים קפדנית לקראת המרתון ולא לגמרי ברור מה בסיס מערכת היחסים ביניהם או איזה עתיד יש לה.
הפיצוץ זורק את ג’ף ואת כל מי שסביבו למציאות חדשה. מצד אחד הוא כבר לא בחור ממוצע ולא מוצלח במיוחד, אלא גיבור לאומי, מצד שני, עומדים בפניו אתגרים לא פשוטים של שיקום והתמודדות עם סביבה פיזית לא נגישה ועם בני משפחה שאוהבים אותו מאוד ונוכחים בחייו, אבל לא יודעים לקחת אחריות על חלקם בתהליך השיקום שלו ובעיקר, עסוקים מדי במעמד הגיבור החדש שלו. ארין נכנסת כאן לתמונה, עומדת לצדו של ג’ף ולוקחת על עצמה את האחריות על השיקום והטיפול בו.
ג’ף הופך לסמל ל”בוסטון החזקה”, בוסטון שלא נכנעת לטרור ושממשיכה הלאה, למרות הכל, אבל מתקשה להתמודד. כל הופעה פומבית שואבת ממנו כוחות עצומים ומכניסה אותו לחרדות, הוא לא בטוח שהוא מסוגל להתמודד אבל לא מוכן לחשוף בפני בני משפחתו את הקשיים. לאורך כל הדרך ארין עומדת לצדו, תומכת ומפצירה בו להקל על עצמו ולהפסיק, אבל הוא לא מסוגל לאכזב את בני משפחתו המסנוורים מהתהילה ושואפים לראות אותו מתפרסם יותר ויותר.
קסמו הגדול של הסרט הוא באנושיות שלו. בניגוד למה שלמדנו לצפות מהוליווד, המציאות שמצטיירת היא מציאות שקל מאוד להאמין לה ולהזדהות איתה. הדמויות אמיתיות, לא גדולות מהחיים, לא יפות במיוחד, חכמות במיוחד או זוהרות. הן חיות בסביבה מרופטת, עלובה, מבולגנת וצפופה. בני משפחתו של ג’ף הם אנשים בינוניים, מעצבנים, מביכים לעתים, אך מלאי כוונות טובות. השינוי שעובר על ג’ף עובר עליו כמעט בניגוד לרצונו והוא איטי, הדרגתי ומתיש. בסופו הוא נשאר הוא עצמו, בגרסה קצת יותר בוגרת, שקצת יותר מסוגלת להתמודד עם החיים. גם ארין, שממלאת את תפקיד המבוגר האחראי, לא מבטלת את עצמה, נשברת, מציבה גבולות ונשברת שוב.
הסרט מצליח להישאר אמיתי ולא מצפה את המציאות עליה הוא מבוסס באבק כוכבים ונצנצים, אלא מגיש לנו אותה כפי שהיא וכך הוא מצליח לגעת בנו באמת. תורם לכך גם המשחק המצוין של ג’ייק ג’ילנהול בתפקיד ג’ף, מירנדה ריצ’ארדסון בתפקיד אמו, פאטי וטטאינה מסלני בתפקיד ארין.
אורך הסרט: 119 דקות
הסרט מופץ על ידי פורום פילם
