בערב אחד הוטלו שתי פצצות, עדותה של אושרת קולר בערוץ 10 וזו של סילבי קשת בפייסבוק. המדינה רועשת, אך התגובות עדיין רחוקות מאלה של הוליווד בעקבות פרשת ויינשטיין
גל הצונמי שעוררה התפוצצות פרשת ויינשטיין עדיין שוטף את הוליווד ונראה שכמעט לא חולף יום שבו לא עולה עוד פרשה של הטרדה מינית בבירה הנוצצת של תעשיית הקולנוע. נגד ויינשטיין הצטברו עשרות עדויות, הוא הודח מהאקדמיה, פוטר מהחברה שהוא אחד מבעליה ואשתו עזבה אותו והיום, יותר מתמיד, נשים וגברים שהוטרדו או הותקפו מינית מצאו את קולם ומדברים על זה. קווין ספייסי הואשם בהטרדה של שחקן צעיר שהיה אז בן 14, דסטין הופמן הואשם בהטרדת נערה בת 17 וגם מחוץ להוליווד ועולם הבידור נשבר קשר השתיקה. בבריטניה, שר ההגנה, מייקל פאלון, התפטר על רקע התנהגות לא הולמת כלפי שדרנית רדיו ועכשיו נראה שהגל מגיע גם אלינו, לישראל.
אחרי שבמסגרת קמפיין metoo#, מאות אלפי נשים סיפרו על הטרדות ותקיפות שחוו, ואחרי ששמענו את עדויותיהן של איילת זורר, של מעיין קרת ושל רבות אחרות, אתמול בחדשות 10 סיפרה אושרת קוטלר על מה שהיא כינתה “לא הטרדה, אבל הצעה מגונה” מצדו של אלכס גלעדי, שהיה אז מנכ”ל קשת. קוטלר תיארה את האירוע, שהתרחש לפני 25 שנה, כאשר היתה עיתונאית צעירה בתחילת דרכה והתראיינה אצל גלעדי. הראיון עבר בהצלחה ושעות ספורות אחריו באה גם הזמנה לארוחת ערב עם המנכ”ל שגם הקפיד להדגיש שרצוי שקוטלר תפנה את הערב. כאשר קוטלר סירבה, הבהיר לה גלעדי ש”כך מתקדמים בטלוויזיה”.
אך נראה שבניגוד לארה”ב ולבריטניה, בארץ עדיין היחס לתלונות על הטרדה לוקה בסלחנות כלפי המטרידים ובשיפוטיות כלפי הקורבנות וכבר נשמעים אלה שזועקים “למה היא נזכרה עכשיו?” ואלה שמתרעמים על כך ש”מה היא עושה עניין מהזמנה לארוחת ערב”.
אז זה הזמן להזכיר – קודם כל, אנחנו לא נזכרות עכשיו, אנחנו פשוט לא שוכחות וכמו כל טראומה, גם טראומה של חוויית הטרדה או תקיפה מינית מודחקת וצפה לפעמים באופן בלתי צפוי או כתוצאה מטריגר כזה או אחר. שנית, עד השנים האחרונות פשוט לא דיברו על זה, התנאים לא היו בשלים, השיח לא אפשר זאת. היום זה מתחיל להשתנות וטוב שכך, כי רק דרך שיח פתוח על הטרדה ותקיפה מינית ניתן לשנות מוסכמות ולמגר את התופעה הפסולה והפושעת הזאת.
לגבי הטיעון של “מה היא עושה עניין?” הרי שמדובר בלא יותר מהיתממות. לא מדובר במפגש מקרי בין גבר ואישה שבו מנסה הגבר את מזלו, מדובר באדם בתפקיד בכיר שגורלה המקצועי של האישה נמצא בידיו, אדם שבלי להתבלבל אומר במפורש “כך מתקדמים” ולמעשה מתנה את קבלת התפקיד בהיענות להצעה שהאישה אינה מעוניינת בה. זו לא תקיפה פיזית, אבל זו סחטנות וזה שימוש לרעה בכוח וזה עניין גדול מאוד.
בעוד הרשת גועשת על גילוייה של אושרת קוטלר, הפילה העיתונאית הוותיקה סילבי קשת פצצה משלה בסטטוס שהעלתה בפייסבוק שבו סיפרה על ניסיון אונס מצדו של טומי לפיד, מקרה שקרה לפני 54 שנים.
גם כאן מיהרו לזעוק” למה עכשיו היא נזכרת?” ולגונן על המואשם שהלך לעולמו ואינו יכול להשיב לטענות. אז כן, אפשר להיזכר גם אחרי 54 שנה, בדיוק כמו שאפשר אחרי שבוע, שנה או 20 שנה וכן, טראומה של תקיפה מינית אינה נקברת עם מותו של התוקף, יש לה חיים משל עצמה והיא לא נעלמת רק כי התוקף אינו עוד בין החיים. אז כן, עדיף להתעמת עם מי שיכול להשיב, אבל המציאות מלמדת אותנו שקורבנות תקיפה מינית מואשמות בשקרים, בניפוח המציאות ובאשמה בתקיפות שהן חוו לא פחות במצבים בהם לתוקף ישנה האפשרות להשיב. לגבי כל אלה החוששים כל כך לשמו הטוב של התוקף, מוטב היה אם היו משקיעים את אותן אנרגיות בדאגה לשלומן של המותקפות ובמאבק נגד אלימות מינית.
