באירוע חנוכה החגיגי של הליכוד קיבלנו את התפריט המוכר והצפוי. סופגניות, הדלקת נר שמיני, המולה וכאוס בכניסה ונאום תוקפני ומביך של ראש ממשלה בחקירה
במדינה נורמלית, אירוע חג פנימי של מפלגה הוא הזדמנות של המנהיג לברך את תומכיו, לדבר בגאווה על פועלו, אולי גם להבטיח הבטחות ולצייר עתיד ורוד תחת הנהגתו. אבל המדינה שלנו מזמן לא נורמלית, אם אי פעם התיימרה להיות כזאת, וראש הממשלה בנימין נתניהו רחוק מלהיות מנהיג נורמלי. אצלו, כל במה וכל דוכן וכל התכנסות, חגיגית או לא חגיגית, הם פשוט עוד הזדמנות להסית, ללעוג, להכפיש וכמובן לחזור על המנטרה “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”. האמת היא שאין פה באמת שום דבר חדש ושאין לנו סיבה אמיתית לצפות ממנו למשהו אחר, אפילו לא לנס חנוכה, אז למה אנחנו מזדעזעים בכל פעם מחדש? אולי כי בכל פעם מצליח נתניהו לחצות עוד קו אדום ולרדת נמוך יותר מהפעם הקודמת.
כך היה באוגוסט, בעצרת התמיכה של הליכוד בעצמו שהיתה לעצרת הכפשה והסתה של כל העולם ואחותו. כך היה עם נאום החמוצים בפתיחת מושב הכנסת באוקטובר, עוד אירוע חגיגי וממלכתי שאביר המניפולציות הצליח להפוך לפארסה חמוצה וכך היה גם אמש, באירוע הדלקת נר שמיני של הליכוד בכפר המכביה.
את פניו של ראש הממשלה קיבל הקהל הנלהב בשירת “מי שמאמין לא מפחד” ואין ספק שכוחו של ראש הממשלה נעוץ בעיקר באמונה העיוורת של תומכיו של ביבי “מלך העולם”. נתניהו פתח את נאומו בברכות על הכרזתו של טראמפ על ירושלים כבירת ישראל ובטפיחות שכם עצמיות על מצבה הנפלא של ישראל, עד כה, צפוי, בדיוק סוג הנאום שכל מנהיג היה נושא באירוע חגיגי, גם אם סביר שמנהיגים אחרים היו מסתפקים במינון נמוך יותר של עקיצות ואיומים מרומזים.
אך כמובן שמנהיג כמו ביבי לא יסתפק בעקיצות וברמזים ואחרי דקות אחדות, הוא הגיע למנה העיקרית האהובה עליו: מנה של התקפה ברוטב הכפשה עם קישוט יפה של הסתה למעלה.
נתניהו, כתמיד לא חסך בחצים ולא במטרות. התקשורת, כמובן, תמיד ראשונה, כמו גם “ההפגנות המאורגנות והמתוזמנות”, אבל מהר מאוד הוא עבר למטרתו החדשה, המשטרה:
“בשביל מה צריך עוד חמש חקירות? בשביל מה היה צריך עוד שנה? בזבוז כספי ציבור. אז יהיו המלצות, אז מה? רוב רובן של המלצות המשטרה נגמרות בלא כלום. יותר משישים אחוז מהמלצות המשטרה מתבררות בהמשך כהמלצות סרק”. ואם לא מספיק להזכיר שהמלצות הן סרק, נתניהו שב ומזכיר שממילא החקירות נגדו הן לא יותר מ”מסע ציד מאוד מאורגן” כי (איך אפשר בלי המנטרה) “לא יהיה כלום, כי לא היה כלום”.
תשאלו אולי, ממתי זה נורמלי שראש ממשלה נואם נגד גוף האכיפה המשמעותי ביותר במדינה? ממתי זה נורמלי שראש הרשות המחוקקת תוקף את הגוף שאחראי על אכיפת החוקים שהוא מחוקק? אולי במציאות הלא נורמלית שבה יש לראש ממשלה סיבה לפחד מהמשטרה. אולי.
אחרי המשטרה, עובר נתניהו למטרה חדשה ופותח בסיפור על “איש ציבור” שנפתחה נגדו חקירה שבסופו של דבר הסתיימה בסגירת תיק. “מי זוכר בכלל את ההמלצות שהתקבלו נגדו? מ זוכר בכלל את זה?” הוא שואל ואז חושף ש”איש הציבור” הוא נשיא המדינה, רובי ריבלין. כמה סיפוק חש ראש הממשלה בשלב זה, כאשר שמו של ריבלין התקבל בקריאות בוז רמות מהקהל? באיזו עולם נורמלי, עומד ראש ממשלה על במה, מוקף קהל בוחרי מפלגתו שקוראים קריאות בוז רמות נגד נשיא המדינה, אף הוא איש מפלגתו ובמקום לעצור את הביזיון מיד, הוא ממתין קצת ואז זורק, כלאחר יד “חברים, קצת כבוד” וממשיך הלאה?
אחרי ריבלין, חוזר נתניהו למתקפה על המפגינים וכהרגלו מאשים אותם בבריונות, בפריעת חוק, בצביעות ובעוד שלל האשמות שמענו כבר עשרות פעמים, אין חדש תחת אור החנוכייה של ראש הממשלה ולא נותר אלא לחתום את האירוע בהדלקת נרות שלא תורמת במאומה לחושך הגדול של שלטון נתניהו.
