פרויקט מימון ההמונים שפתחה עירד מרציאנו צייגר למימון התביעה האזרחית שלה נגד אלון קסטיאל עורר גל תמיכה עצום. עכשיו היא החליטה לייעד חלק מהסכום למטרה חשובה במיוחד
** עדכון 26.8.18 **
היום נכנס עבריין המין אלון קסטיאל לכלא חרמון לרצות עונש של 4 שנים במסגרת הסדר טיעון, אך זה אינו סופה של הפרשה שכן עדיין תלויה ועומדת תביעתה האזרחית של עירד מרציאנו צייגר, שתלונתה לא נכללה בעסקת הטיעון.
עירד היתה מהנפגעות הראשונות של אלון קסטיאל שנחשפה בפנים גלויות ובשמה. 14 מתלוננות מצאו את האומץ להתלונן נגד קסטיאל, 14 נשים שלא הכירו זו את זו. 4 מהן נכנסו לכתב האישום ובמסגרת הסדר פשרה הפך האישום באונס לניסיון אונס.
ביום שבו נחתם הסכם הפשרה המקומם והמבזה, עמדה עירד מול בית המשפט כשהיא אוחזת שלט שבו כתוב “אלון קסטיאל אנס אותי”. עירד לא נכנעה אז ולא נכנעת היום.
ב-25.3.18, פתחה עירד מרציאנו צייגר פרויקט מימון המונים לגיוס הסכום הדרוש להגשת תביעה אזרחית נגד קסטיאל. תוך 16 שעות גויס סכום היעד הראשוני ועל רקע גל התמיכה העצום החליטה עירד להגדיל את סכום היעד ואת הסכום הכולל שיגויס לפצל: בחלקו היא תשתמש כמתוכנן למימון התביעה ואת חלקו היא מייעדת למטרה חשובה במיוחד.
בעדכון שנשלח לתורמים בפרויקט, ושאת הטקסט המלא שלו אפשר לראות גם בפרופיל הפייסבוק של עירד, היא כתבה:
כמה מילים אישיות, אישיות מאוד –
אני לא עומדת נפשית רגשית פיזית וטכנית – בקצב של הפרויקט. הקצב של הפרויקט, הוכתב על ידכן ועל ידכם. בהתגייסות המהירה והמטורפת שלכן ושלכם גם למעני, וגם למען אחרות.
אני לא עומדת בקצב של הראיונות, השיתופים, הטוקבקים התומכים והמחזקים, התגובות בפייסבוק, ההתגייסות בכלל, ואני לא עומדת בקצב של כל האהבה שהרעפתן והרעפתם ואתם/ן עדיין מרעיפים ומרעיפות עליי. סליחה, ותודה 
אני מפצלת את הכסף של פרויקט המימון הזה, ובכך מגבילה באופן זה או אחר את הכסף שיישאר לי לתביעה נגד מי שתקף אותי, אלון קסטיאל. ואם אגיע לרגע שאני אצטרך יותר מזה – אני אפתח שוב פרויקט מימון, ואשלים, בתקווה, יחד איתכן ואיתכם, את הסכום שיידרש לי.
כמה דברים שקרו בימים האחרונים הבהירו לי- שאלון מאוד לא אוהב, בלשון המעטה, את פרויקט המימון הזה, ואת כל מה שיש לי לומר ולספר לכם/ן…והוא מנסה להכפיש את שמי ולהסיט את דעת הקהל נגדי- כבר עכשיו.
כשעירד מדברת על דברים שקרו בימים האחרונים, היא יודעת על מה היא מדברת. אחד הדברים שקרו, הוא שיחת טלפון שקיבלתי ביום ראשון בבוקר, שיחה ממספר חסוי, מאדם שלא הזדהה בשמו.
“את כותבת בסלונה על נשים שמתלוננות על הטרדה מינית, נכון? ומה עם הצד השני? אם למשל אגיד לך שעירד מרציאנו צייגר הגישה תלונת שווא נגד אלון קסטיאל, תכתבי על זה, בשביל האיזון?”
“אני מאמינה לעירד”, השבתי לאנונימי וניתקתי. באותו יום הוא התקשר גם לעורכת הראשית של סלונה שהציעה לו לשלוח לנו מאמר מבוסס בנושא תוך הזדהות בשמו המלא, מה שכמובן לא קרה. לה הוא כבר אמר שהוא מתכוון להגיש נגדי תלונה על חוסר אובייקטיביות.
אז למען הסדר הטוב ומבלי להסיח את הדעת מהעיקר, שהוא הסיפור של עירד:
אני מאמינה לעירד, נקודה. אני מאמינה לכל אישה או גבר שעוברים תקיפה מינית ומדברים על זה ואין פה שאלה של אובייקטיביות או של הצגת הצד השני, בוודאי כאשר אותו צד שני מסתתר מאחורי מספר חסום ואינו מזדהה.
ובחזרה לעיקר, למה שעירד מתכוונת לעשות עם כספי התרומות שלנו:
החלטתי לקחת את הסיכון הזה, ולצאת בהצהרה הזו, כי הבנתי, שאני לא רוצה לחכות עם הקמת הקרן. אני לא רוצה שהקרן הזו תוקם רק בעוד שנה שנתיים או יותר, רק אחרי שיסתיים המאבק שלי מול התוקף שלי.
אני רואה כמה זמן לוקח לבטל לתקן ולחוקק חוקים שדינם הרי גורל עבור נפגעות ונפגעים. אני רואה כמה זמן לוקח לכל הגורמים וכל הבירוקרטיות לעשות את המהלכים הכל כך נדרשים, להציל נשים וגברים ילדות וילדים – מהתופת. זה לוקח שנים. שנים על גבי שנים על גבי שנים על גבי שנים.
לכן, אני משנה את החוקים – הקרן לא תוקם כשייגמר המאבק המשפטי שלי, וממה שיישאר אחרי שאסתייע בה כלכלית משפטית, היא תקום במקביל.
אני מוקפת בנפגעות ונפגעים בחיי, כבר הרבה הרבה זמן, ואני רואה עליי, ועליהן, את המחיר שאנחנו משלמות, יום יום. שעה שעה. לילה לילה.
אנחנו משלמות את המחיר כל רגע נתון. ולנו, אין זמן לחכות.
אני לא רוצה לחכות עם הקרן הזו. אני רוצה שהיא תקום ותתחיל לעזור לנפגעות – עכשיו!
את שם הפרויקט אני לא יכולה לשנות, טכנית, אי אפשר. אבל לפרויקט המימון הזה יש שם חדש עכשיו – “הציבור מתגייסים ומתגייסות לעזור לנפגעים ונפגעות, לשקם את חייהן.”
אני רואה את זה ככה – כרגע יש לפרויקט הזה 1,175 תורמים ותורמות. בעיניי, צריך להיות הרבה הרבה יותר. יש לנו פה הזדמנות, כחברה, לצאת בהצהרה, ולעשות מעשה -ממש לעזור לנפגעות ונפגעים לשקם את חייהם.
אני מייעדת את הקרן עבור דבר ספציפי- מימון חוות דעת פסיכולוגית, שעולה אלפי שקלים. בין 5,000-20,000 החוות דעת הזו הכרחית גם על מנת להגיש תביעה אזרחית, ויכולה גם לשמש כדי לקבל הכרה (ופיצויים) מהמדינה.
אני לא עומדת בקצב של הקמפיין. אני בקריסה. אני לא מספיקה לעשות כל מה שאני מנסה לעשות, ואני זקוקה לעזרתכם ועזרתכן. אני חייבת להוריד את הידיים מההגה טיפה. אני חייבת לסגת במעט מהעשייה, על מנת לשמר כוחות, כדי שאוכל להמשיך להילחם.
שאלו אותי כל כך הרבה פעמים והציעו לי עזרה כל כך הרבה פעמים, והנה אני מעזה לבקש – תסתכלו ימינה ושמאלה, תחשבו על כל הא/נשים שאתן מכירים. משפחה, חברים, עבודה, בית קפה שכונתי, וואטאבר. אני מאמינה שכלל אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל, צריכים וצריכות לרצות לתרום- ולו 20 שקלים, ולדעת שהם ממש עזרו בעשרים שקלים האלה למישהי או מישהו שהמדינה בגדה בהם.
אני מאמינה שהאפשרות לגייס סכום כסף באמת גדול, גם מעבר ל-200,000 שרירה וקיימת. אתן ואתם הוכחתן/ם לי זאת. אתם ואתן- גרמתםן לי להאמין. תודה.
אני מאמינה שהציבור יודע/ת, ומודע/ת, לאונס השני שעובר על נפגעות כשהן מתלוננות במשטרה, על סגירת תיקים או הסדרי טיעון מול אנסים ופדופילים מסוכנים, על סחיבת תיקים, על פיצויים עלובים בהליך הפלילי, אנחנו יודעות ויודעים, נחשפו כל כך הרבה פרשות בשנים האחרונות, פרשת הרצליה אישית אותי טלטלה הכי הרבה. כל כך הרבה פרשות, שהותירו אותנו בהלם, ובזעם. נוכח המציאות, נוכח ההתנהלות של מי שאמורים היו לייצג, ולהגן עלינו – החברה.
זו ההזדמנות שלנו להצהיר באופן תקיף, כציבור, כחברה -שאנחנו לא ניתן, לא ניתן, לא ניתן! לתופת הזו להמשיך להתקיים. ושנעשה כל מה שיש לנו לעשות – כדי להפוך לחברה בריאה מתוקנת ושוויונית יותר.
גם אם המעשה הזה הוא לתרום עשרים או חמישים שקל, זה המון. גם אם זה להתגייס כציבור- היכן שהמערכות כשלו, ומכשילות.
אני חייבת להוריד טיפה את הידיים מההגה. אז כל מי שרוצות ורוצים לעזור, לי ספציפית, עם הנטל, ולאחרות, עם הקרן – בבקשה שתפו את הטקסט הזה (או חלק ממנו). בבקשה שתפו את הפרויקט הזה. גייסו כל מי שלימינכם ומשמאלכן לקרן החשובה הזו, שאנחנו מנסות ומנסים ביחד, להקים.
שולחת לכן ולכם הוקרה ענקית, עצומה מאין כמותה, על כל מה שהשגנו עד עכשיו. מקווה שנמשיך לחלום, להעז, ולהגשים הרבה יותר.
מבחינתי האופק הוא היעד, האופק הוא הגבול. תביטו לאופק, מאיפה שמגיע האור.
