שלושה שבועות נמשכו החיפושים אחרי אופירה חיים עד שגופתה נמצאה קבורה בחצר ביתה. החשוד ברצח, בעלה לשעבר, הודה במעשה ואחת מבנותיה במעצר בית, אך סימני השאלה עדיין רבים מאוד
אופירה חיים נעלמה ככה סתם, באמצע היום, זמן קצר אחרי שרכשה כיבוד לאירוע אליו הוזמנה, בזמן שעצרה בביתה לפני היציאה לאירוע אליו מעולם לא הגיעה. רכבה והטלפון הנייד שלה נשארו במקומם, אך לאופירה לא היה זכר.
שלושה שבועות נעדרה אופירה חיים, שלושה שבועות ישוב שלם תהה לאן נעלמה ושלושה שבועות נערכו חיפושים אחריה. סיפור היעלמותה, ככה סתם באמצע החיים, באמצע השגרה, היה בגדר חידה מקומית בישוב השקט שלנו בשרון. בקבוצות הווטסאפ השכונתיות והכיתתיות ובפורומים הישוביים בפייסבוק התפרסמו תמונותיה וקריאותיהן של בנותיה לסייע בחיפושים אחריה. מדי יום יצאו משלחות חיפוש של תושבים מתנדבים ושל אנשי יחידת “בראל” וסרקו את השכונה, את האזור, את הפרדסים ואת השדות. ילדים שהכירו אותה כמורה מחליפה בבית הספר דיברו על ההיעלמות ואנחנו, ההורים, ענינו על שאלות, עקבנו אחרי קבוצות ווטסאפ כיתתיות ושקלנו בזהירות כל מילה. בישוב שבו בדרך זו או אחרת כולם הכירו אותה או את בני משפחתה, לא היה בית שבו לא נשאלה השאלה “מה קרה לאופירה?”.
בשבוע השלישי להיעדרות החל הסיפור לחלחל לתקשורת הארצית וביום שלישי השבוע, כאשר אותרה גופתה של אופירה בחצר ביתה, הפכה הטרגדיה לכותרת ראשית ולידיעה שפותחת את מהדורות החדשות.
יממה לאחר מציאת גופתה של אופירה הותר לפרסום שבעלה לשעבר, דוד חיים, הוא החשוד המרכזי ברצח. הוא נעצר, הודה ושחזר. ב-2005 הורשע דוד חיים באיומים על חייה של גרושתו, אל השניים התגוררו בשנים האחרונות בצמידות.
עם זאת, בפרשה זו ישנם גם לא מעט רעשי רקע: שמועות על סכסוכים כספיים במשפחה, מעצר של אחת מבנותיה של הנרצחת, שהיתה מסוכסכת עם אמה ולא השתתפה בחיפושים וטענות שהודאתו של החשוד נועדה לחפות על מישהו אחר.
חקירת הרצח עדיין בעיצומה ועל פרטים רבים מוטל עדיין צו איסור פרסום, סימני השאלה עדיין רבים מאוד ואולי כאשר יוסר הצו וכשתסתיים החקירה נדע יותר על נסיבות הטרגדיה. סביר להניח שנישאר עם לפחות כמה שאלות ללא מענה ולעולם לא נדע את כל פרטיו של אותו אחר צהריים שבו עצירה שגרתית בבית, בדרך ממקום אחד למקום אחר, הפכה לרגעיה האחרונים בחייה של אישה בת 56 בסך הכל.
את אופירה ליוו אתמול בדרכה האחרונה מאות תושבי תל מונד, קרובי משפחתה של אופירה ושתיים מבנותיה. בלוויה לא נשאו הספדים ונשמעו קולות בכי וצעקות “זה לא היה צריך לקרות”.
החצר הקולקטיבית שלנו
אופירה נמצאה קבורה בחצר האחורית של ביתה, בית שנמצא במרחק יריקה מנקודת המשטרה המקומית בשכונה ותיקה בישוב. הטרגדיה היא טרגדיה שלה ושל משפחתה אבל החצר האחורית היא גם החצר האחורית הקולקטיבית שלנו, תושבי תל מונד. ברחוב הזה אנחנו עוברים בדרך לסיורי המשמר האזרחי, אנחנו אוספים ילדים מבתי חברים שמתגוררים שם, חולפים על פני הבית, בהליכות, ברכיבות על אופניים. האישה שנרצחה היתה המורה המחליפה של הילדים שלנו, זאת שבתי אומרת עליה “שמחתי כשהיא היתה מגיעה לכיתה”, את בני המשפחה רובנו מכירים בדרך כזו או אחרת, החשוד ברצח היה בעל עסק מוכר בישוב, שתמיד ניתנו עליו המלצות חמות בפורומים המקומיים. בימי החיפושים הוא שוחח עם המתנדבים שבאו לסייע, הביא להם מים קרים, ואף אחד לא ידע.
בסטטיסטיקה האיומה של 20 נשים שנרצחות בשנה בישראל ישנן נשים שנותרות אנונימיות במותן כמו שהיו בחייהן. רבות חיו ונרצחו “שם” במקומות אחרים, אבל הרצח של אופירה מהווה תזכורת מצמררת לכך שאלימות כזאת עלולה לקרות בכל מקום, גם בישוב פסטורלי בשרון בדירוג סוציואקונומי גבוה, גם בקרב אנשים שחיים בהרגשה ש”אצלנו” דברים כאלה לא קורים. בתל מונד זה קרה כבר פעם, באוקטובר 2013, כאשר נאוה חן ז”ל נרצחה בפתח ביתה, זה קרה שוב עם רצח אופירה חיים ז”ל וזה עלול לקרות שוב בעתיד, בשכונה שלכם וגם בשכונה שלנו.
