שנה אחרי שנולד קמפיין #metoo, תהייתו של טראמפ מדוע כריסטין בלייזי פורד לא התלוננה על תקיפתו של ברט קוואנו בזמן אמת, הולידה מחאה חדשה, #WhyIDidntReport, או בגרסה העברית, #לאהתלוננתי
שנה חלפה מאז שהרשתות החברתיות הוצפו בפוסטים עם ההאשטאג #metoo, שנה מאז פריצתו לעולם של הקמפיין שהוא חלק משמעותי מאחת המהפכות החשובות ביותר של העידן שלנו. היום אי אפשר לטעון עוד שאנחנו לא יודעות ויודעים שאלימות מינית היא מגיפה קשה, יומיומית, מגיפה שפוגעת בכל אישה ולא רק בנשים. מגיפה שתמוגר רק דרך שינוי תפיסתי עמוק על מערכת היחסים בין נשים וגברים ועל מעמדן ותפקידן של נשים בעולם הזה וגם אם #metoo ללא ספק האיץ משמעותית את התהליך, הדרך לשינוי אמיתי עדיין ארוכה מאוד ורצופה מהמורות.
פרשת הארווי ויינשטיין היתה הטריגר שהביא לפריצתה של #metoo, ושנה לאחר מכן, התבטאותו של הנשיא טראמפ כלפי ד”ר כריסטין בלייזי פורד בפרשת השופט השופט קוואנו היא הטריגר לאבולוציה של #metoo, מחאת #WhyIDidntReport, או בגרסה העברית, #לאהתלוננתי.
למה לא התלוננו?
מספיק לערוך חיפוש ברשת אחר הההשטאג #WhyIDidntReport או #לאהתלוננתי כדי לקבל מבול של תשובות לשאלה, כאשר מאחורי כל תשובה כזאת מסתתרים סיפורים של נשים וגם של גברים שנפגעו ושנושאים איתם את צלקת הפגיעה עד היום. לא התלוננו כי היינו צעירים מכדי להבין מה קורה לנו, לא התלוננו כי הפוגע היה אדם שלימדו אותנו שהוא אדם שעלינו לתת בו אמון, לא התלוננו כי פחדנו שלא יאמינו לנו, לא התלוננו כי פחדנו מנקמה של הפוגע, לא התלוננו כי הפוגע היה אדם בעל סמכות, לא התלוננו כי אמרו לנו שאין טעם להתלונן, לא התלוננו כי הדחקנו את מה שקרה, לא התלוננו כי ידענו מה עובר על מי שכן וכן התלוננו, אבל זה לא עזר.
רשימת הסיבות אינסופית ומצביעה על שורה תחתונה כואבת אחת: בעולם עבירות המין, האצבע המאשימה עדיין מופנית כלפי הקורבן והכוח עדיין נמצא בידיו של התוקף.
בעולם שבו אנחנו נשאלות “למה לא התלוננת?” אנחנו נשאלות גם “מה לבשת?” “למה הזמנת אותו אליך?” “למה היית ברחוב מאוחר בלילה” ועוד סדרה של שאלות שמניחות את האחריות לפתחן של הקורבנות. סדרה של שאלות ששמורות רק לפשעי מין. בעולם שבו איש לא חולם לשאול קורבן שוד למה הסתובב עם ארנק ואיש לא מונה בפני קורבן אלימות “רגילה” את הסיבות האפשריות לכך שהוא גרם, בדרך כזו או אחרת, לתקיפה, נשים עדיין נתפסות כאשמות באלימות המינית שהופנתה כלפיהן וזו עוד אחת מהסיבות הרבות שבגינן אנחנו לא מתלוננות, או שכאשר אנחנו כן מתלוננות, מה שקורה אחרי התלונה גורם לנו להתחרט ולתהות למה בכלל טרחנו.
ניצנים של שינוי
כמו כל מחאה שבועטת במוסכמות ומבקשת לשנות את כללי המשחק, גם מחאת #לאהתלוננתי זוכה לתגובות עוינות ברשת, אך כמו #metoo לפניה, #לאהתלוננתי מאירה זרקור על תופעות שלא היינו מספיק מודעים לקיומן או שלא ידענו עד כמה הן נרחבות. מאחורי שיתופי #לאהתלוננתי מסתתרים סיפורים רבים שמסופרים לראשונה, שרק עכשיו נוצרה האווירה שמאפשרת לספרם. אחד אחרי השני אנחנו נחשפים לסיפורים קורעי לב של פגיעה בילדים ושל פגיעה בתוך המשפחה, במרחבים שאמורים להיות המרחבים הבטוחים ביותר, סיפורים שממחישים יותר מכל שאונס הוא לא דבר שקורה רק לנשים בוגרות בסמטאות אפלות, הוא קורה גם לילדות ולילדים בדרך לבית הספר, בגן השעשועים ובחדר השינה בבית, על המיטה עם מצעי גיבורי העל או הנסיכות.
לצד סיפוריהן של נשים שנפגעו מינית בילדותן או בבגרותן, אנחנו נחשפים גם יותר ויותר לסיפורי הפגיעה המינית של גברים שאוזרים את האומץ להודות שגם הם נפגעים, שאף אחד אינו חסין בפני פגיעה. פה ושם ישנם גם גברים שהקמפיין פקח את עיניהם לגבי התנהלותם בעבר ושבעקבותיו בחרו לאזור אומץ ולשתף באלימות מינית לה הם אחראים. שיתופים אלה עדיין לא נפוצים, אך הם חלק משמעותי וחשוב בדרך לשינוי התפיסות.
גם במציאות המשתנה, פגיעות איומות ממשיכות להתקיים כל הזמן, חלקן ממש מתחת לאפנו וכל עוד קיימות פגיעות וכל עוד קיימת האשמה של הקורבן, אסור לנו להרפות, אסור לנו לשתוק ולעבור לסדר היום וחובתנו, נשים וגברים כאחד, לספק לנפגעות ולנפגעים מרחב בטוח שיאפשר להןם להרגיש שיש סיבה טובה מאוד כן להתלונן.