לא חלפה יממה מאז שנודע שרונה רמון המנוחה ביקשה לשרוף את גופתה כדי לחסוך מבני משפחתה לוויה נוספת, קם רב שדחוף לו לתחוב את אפו בחיי המשפחה האבלה
מדינה שלמה קיבלה בהלם ובכאב את בשורת מותה של רונה רמון, שמסמלת עבור רבים מאיתנו את כל אותם דברים שיש לנו סיבה להתגאות בהם כישראלים, את הפנים היפות של המדינה, אך רק יממה אחרי שנודע שרמון ביקשה לשרוף את גופתה, כדי לחסוך מבני משפחתה למודת האסונות כאב לוויה נוספת והפנים הפחות יפות של החברה הישראלית שוב מתגלות לעינינו.
רב העיר באר שבע, הרב יהודה דרעי, לא אחר מאשר אחיו של העבריין לשעבר ושר הפנים בהווה, אריה דרעי, שיגר למשפחת רמון מכתב, על נייר מכתבים רשמי של הרבנות בעירו, שבו הוא מביע תנחומים על פטירתה של “אורנה” רמון (קצת בדיקת עובדות לא היתה מזיקה פה, יהודה) ומביע זעזוע על הבחירה בשריפה במקום קבורה. בשם הזעזוע החליט דרעי, שמתיימר לייצג “רבים מרבני ודייני ישראל וחלקים גדולים בעם” להפציר במשפחה לא לכבד את בקשת המנוחה ולקבור אותה בכל זאת, כאשר הוא לא שוכח איומים מרומזים על “השלכות הלכתיות חמורות” ולקינוח, מציע את שירותיו לקיום לוויה.
מי הוא הרב דרעי ובאיזו זכות הוא מרשה לעצמו לשפוט, לעוץ עצה, לאיים ולפנות למשפחה האבלה, לא רק בשמו, אלא גם בשם אחרים, ועוד על נייר מכתבים רשמי? מאיפה הוא שואב את השכנוע העמוק הזה שדעתו רלוונטית בכלל ובאיזו זכות הוא גורם כאב נוסף למשפחה שכבר סבלה יותר מדי?
כן, הרעיון של שריפת גופה זר לרבים מאיתנו (כולל לי אישית) וגם נוגע בפצע העמוק ביותר שלנו כעם, ועדיין, ההחלטה על מה שיקרה עם גופתו של אדם לאחר מותו היא החלטה אישית לחלוטין, לא החלטה שיש לאדם או לגוף כלשהו זכות לערער עליה.
אך כנראה שבמדינה שבה הרבנות שולטת ביד רמה בהיבטים האישיים ביותר בחיינו, בדרך שבה אנחנו יכולים להינשא או להתגרש, למשל, קל לרבנים להתבלבל ולחשוב שיש להם זכות כלשהי גם על בחירות אחרות של אנשים, אישיות ופרטיות ככל שיהיו. הרב דרעי הוא לא הבעיה, הוא רק אחד הסימפטומים שלה והמכתב האומלל הזה הוא רק עוד פן במציאות הבעייתיות שמייצר המונופול של הרבנות על חיינו. כל עוד לא נשכיל להפריד דת ומדינה, דברים כאלה ימשיכו לקרות ומה שמפחיד באמת זה שעם הזמן, אנחנו עוד עלולים להתרגל לזה.
