פחות מחודשיים חלפו מיום הבחירות ושוב ריחן המתעתע של בחירות נישא באוויר. פחות מ-48 שעות מהדדליין הסופי לנתניהו עדיין אין ממשלה ובזמן הזה הכל יכול לקרות
אחרי שהליכוד צמח ל-35 מנדטים בבחירות אפריל 2019 ושרוב חברי הכנסת המליצו על נתניהו בפני הנשיא, ממשלת הימין-חרדים של ביבי נראתה כמו עניין סגור. לא פשוט, אבל סגור. כמובן, שכאשר בין “שותפיו הטבעיים” ישנן המפלגות החרדיות מחד וליברמן מנגד וכאשר מאזן הכוחות הוא כזה שכמעט לכל אחת משותפות יש את היכולת למוטט את מגדל הקלפים, אפשר היה לצפות למשא ומתן קשה וסוער ולמחיר גבוה לקואליציה של נתניהו, אבל כנראה שאף אחד לא באמת ציפה שנמצא את עצמנו, 48 שעות לפני פקיעת הדדליין הסופי, כולל הארכה, עדיין ללא ממשלה.
מי ימצמץ ראשון?
סלע המחלוקת בין ליברמן לבין המפלגות החרדיות הוא חוק הגיוס. ליברמן מצהיר שלא יוותר על החוק שמהווה חלק בלתי נפרד מהבטחתו לבוחריו, המפלגות החרדיות מוכנות להעביר את החוק, עם סייגים על סוגיית היעדים ופקיעת החוק. החרדים טוענים שיש כאן התגמשות, ליברמן מצדו אומר שזו לא גמישות, אלא רמאות.
נתניהו מדבר על “הבדלים קוסמטיים” ומטיל את מלוא האחריות, כצפוי, על ליברמן (ולא חלילה, על החרדים), טוען שאינו מעוניין ללכת לבחירות, אך במקביל, החוק לפיזור הכנסת עבר כבר בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה. השעון בדרך לדדליין מתקתק ועדיין, לא יהיה לגמרי מפתיע אם דקה לפני שעת השין, יתייצב נתניהו מול המצלמות ויכריז שפתר את המשבר ושיש ממשלה. הוא, כמובן, יצא הגיבור הגדול של הסיפור, המבוגר האחראי, המנהיג שאין שני לו. תיראו מופתעים.
מה אומר החוק על קיום בחירות?
על פי סעיף 9(א) לחוק יסוד: הממשלה:
עברה התקופה לפי סעיף 8 וחבר הכנסת לא הודיע לנשיא המדינה שהרכיב ממשלה, או שהודיע לו לפני כן שאין בידו להרכיב ממשלה, או שהציג ממשלה והכנסת דחתה את הבקשה להביע בה אמון לפי סעיף 13(ד), יטיל הנשיא את התפקיד להרכיב ממשלה על חבר אחר של הכנסת שהודיע לנשיא שהוא מוכן לקבל את התפקיד, או יודיע ליושב ראש הכנסת שאינו רואה אפשרות להגיע להרכבת ממשלה, והכל בתוך שלושה ימים מיום שעברה התקופה או מיום הודעתו של חבר הכנסת שאין בידו להרכיב ממשלה, או מיום דחיית הבקשה להביע אמון בממשלה, לפי העניין.
הצבעה על פיזור הכנסת נוטלת למעשה את ההחלטה מידיו של הנשיא ולא מאפשרת לו לתת הזדמנות לחבר כנסת אחר לנסות להקים ממשלה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה שאפשרות של פיזור הכנסת בנסיבות כאלה עומדת על הפרק ועל רקע שאלות שעלו לגבי חוקיות המהלך, אמר עו”ד אייל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת: “ממשלת מעבר אינה יכולה להניח על שולחן הכנסת הצעת חוק לפיזור הכנסת”. אך כיוון שההצעה לפיזור שהוגשה היא לא הצעה ממשלתית אלא הצעת חוק פרטית של ח”כ מיקי זוהר, יו”ר הוועדה המסדרת הזמנית, אין ככל הנראה הגבלה חוקית על ההצעה.
התרחיש הרע: בחירות
דבר אחד בטוח, המחיר של קיום בחירות עכשיו גבוה ואת החשבון נשלם, אנחנו, האזרחים. זה יבוא על חשבון החינוך, הרווחה, הבריאות והרבה מאוד דברים אחרים. בנוסף למחיר הכלכלי, בחירות חוזרות משמען עוד תקופה של כחצי שנה ללא ממשלה, ללא פעילות כנסת סדירה וללא חקיקה.
סוגיית הבחירות מעלה גם שלל שאלות על שינויים בהרכבי רשימות ובזהות מנהיגי מפלגות ועל גורלן של מפלגות שעדיין לא שילמו את חובות בחירות אפריל 2019 וגם סוגיית מועד הבחירות היא שדה מוקשים פוטניצאלי כאשר כבר ישנם חילוקי דעות בין החרדים שמעוניינים בבחירות קיץ (כאשר רבים מאזרחי המדינה נמצאים בחו”ל) לבין מי שמעוניין בבחירות רק בספטמבר.
עבור הימין החדש, בחירות חוזרות יכולות להוות הזדמנות שנייה, עבור כולנו של כחלון כנראה שמדובר בגזר דין מוות פוליטי וליברמן? הוא יכול להתחזק או להיעלם, קשה לדעת.
מה עוד יכול לקרות?
אם לא יהיה הסכם ואם לא תהיינה בחירות, יכול הנשיא להטיל את האחריות להקמת קואליציה על כתפיו של בני גנץ, העומד בראש כחול לבן או בידי חבר כנסת בליכוד שאינו נתניהו. אפשרות זו היא אולי האפשרות המעניינת ביותר וזו עם הפוטנציאל להביא לשינוי אמיתי ולממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן, עם הסכם רוטציה, ממשלה שלא תהיה נתונה לסחיטת מפלגות קיצוניות וסקטורליות.
נתניהו, בנאומו אמש אמר “לפני חודש וחצי העם אמר את שלו, הוא רוצה ממשלת ימין בראשותי.” אמירה זו היא הטעיה מכוונת. אין בישראל בחירות ישירות לראשות הממשלה ולצד יותר ממיליון בוחרים שבחרו בליכוד, יש מספר כמעט זהה של בוחרים שבחרו בכחול לבן. כך או אחרת, ממשלת ימין אינה בהכרח ממשלה בראשותו של נתניהו. גם ממשלה בראשות סער או אדלשטיין יכולה להיות ממשלת ימין, לתשומת לבו של נתניהו. המדינה, היא עדיין לא אתה. השאלה האמיתית היא האם יימצאו בליכוד מספיק אנשים שימצאו בתוכם את האומץ להעמיד את טובת המדינה ואת טובת הליכוד לפני טובתו האישית של נתניהו?
