נשים נרצחות בידי גברים מסיבה אחת בלבד: כי יש גברים שחושבים שנשים הן לא ישות עצמאית עם זכות קיום משל עצמה. עד שזה לא ישתנה, הגופות ימשיכו להיערם
אסתר אהרונוביץ, מריה טל, מיכל סלה. שלוש נשים שנרצחו על פי החשד בידי בעליהן בחודש האחרון. שתיים מהן בדקירות סכין, אחת ביריות אקדח.
אסתר, מריה ומיכל הן 3 מתוך 13 הנשים שנרצחו השנה בידי בני זוגן או בני משפחה ובניגוד לקודמותיהן יש להן שמות ופנים וכותרת ראשית בעיתון, כזאת שחייבת להופיע בכל פעם שאישה נרצחת, אבל מופיעה רק כאשר הנרצחת היא יהודיה, לבנה, “משלנו”. רק אז, אנחנו מזדעזעים מספיק כדי לתת כותרת ראשית, כדי להבטיח (שוב) שהתקציב המובטח לתכנית למיגור האלימות נגד נשים יועבר, מי יודע, אולי יום אחד יהיה רצח כל כך מזעזע שההבטחה הזאת אפילו תקוים.
באופן טבעי מאוד אנחנו מחפשים קווי דמיון בין מקרי הרצח, בין הקורבנות. שתיים נרצחו בסכין ועל שתיהן אמרו החשודים ברצח שהן התאבדו, אחת נורתה. שתיים היו צעירות, אחת היתה מבוגרת, אצל אחת היה כבר עבר של אלימות וצו הרחקה, אצל האחרות לא, אבל האמת היא שכל אלה פרטים טריוויאליים, לא יותר מרעשי רקע לא באמת משמעותיים. הפרט היחיד שרלוונטי, הפרט היחיד שמשותף לכל אחת ואחת מהנרצחות, לא רק שלוש האחרונות, אלא גם כל אלה שקדמו להן, הוא שגבר, בדרך כלל בן זוג, לפעמים בן משפחה אחר, בחר לרצוח אותן. זה לא קשור למי שהן היו, למשהו שהן עשו או אמרו, אלא רק לעובדה אחת: ישנם גברים שמאמינים שיש להם זכות על חיי הנשים שבחייהם.
עד שגברים לא יבינו שהנשים בחייהם הן ישויות נפרדות, שוות זכויות, בעלות זכות קיום משלהן, אלימות נגד נשים ורצח נשים ימשיכו להתקיים וכדי שהתפיסות האלה ישתנו, צריך תהליך ארוך טווח של חינוך לשינוי תפיסתי משמעותי ושם יש לחברה בכלל ולכלי התקשורת בפרט תפקיד חשוב.
אתמול, שעות ארוכות לפני שנחשפה זהותה של הנרצחת אסתר אהרונוביץ, ידענו שהחשוד ברצח, בן זוגה, היה רופא מוערך, אדם נערץ, מתנדב שהציל חיים באפריקה, הישראלי הראשון בצלב האדום, מסוג האנשים שראויים לתשבחות ולפרסים. הרזומה המפואר של החשוד ברצח, שהמשיכו לכבדו בתואר ד”ר ואף פרופסור, נפרש בפנינו בפתח כל מהדורה, בכל כותרת ראשית, כאילו שכישוריו ועשייתו רלוונטיים, כאילו שלא נזדעזע מספיק מרצח אישה אם לא נדע בדיוק כמה דגול היה האדם שרצח אותה, כאילו שהעובדה שעוד גבר קטע באלימות את חייה של עוד אישה לא מספיקה כדי להזדעק. רק אחר כך שמענו את העדויות על אלימות שגילה בעבר, על התנהגותו עם נשותיו הקודמות, על כך שאולי, יש פה כרוניקה של רצח ידוע מראש.
ורק אחרי שנחשפה זהותה של אסתר ז”ל, רק אחר כך שמענו שהיתה גננת ומורה ואמנית ואימא וסבתא ואישה אהובה שלקחו ממנה את חייה וכמו רבות לפניה סיפרו לנו “הוא רצח אותה כי היא רצתה להתגרש ממנו”, כאילו שהאמירה הזאת מסבירה משהו. כאילו שהרצון להיפרד הוא סיבה, או מניע, או הסבר.
חלק מתהליך השינוי התודעתי שחייב לקרות פה מחייב שנפסיק לשאול “מה גרם לו לרצוח אותה?” אנחנו חייבים להפנים: נשים לא גורמות לגברים לרצוח אותן, בדיוק כמו שנשים לא גורמות לגברים לאנוס אותן. גברים שרוצחים וגברים שאונסים עושים זאת כי הם מחליטים לעשות זאת, כי הם יכולים. התפקיד שלנו הוא לשנות את התפיסה המעוותת לפיה נשים הן חפץ שגבר יכול לעשות בו כרצונו ועד שזה יקרה, עלינו לגלות ערנות, לפקוח עיניים, להבין שזה יכול לקרות בכל מקום, גם בקרב אנשים “משלנו” ושחייבים לעצור את זה.
