בכנות נדירה ובאומץ רב חשפה השחקנית, שילדה במארס האחרון, את הדיכאון ממנו סבלה במהלך ההיריון ונתנה במה חיונית לתופעה נפוצה יחסית שלא מדברים עליה מספיק
בתרבות שמקדשת את הילודה, שבה “ילדים זה שמחה” והרחם הוא על תקן נכס לאומי, אישה זקוקה למידה בלתי נתפסת של אומץ כדי להודות שלא רק שלא היתה מאושרת בהיריון, אלא סבלה ממש, הרגישה כלואה בגופה, בת ערובה להיריון ורק רצתה שהסיוט ייגמר.
אישה אחת שמצאה את האומץ לדבר על זה היא השחקנית יובל שרף, ששיתפה, על הבמה, בכנס “מדברים להורים” של אתר און לייף בדיכאון שממנו סבלה בהריונה השני.
“כשאת עושה ילד את אמורה להיות שמחה, אז אני לא הייתי, הייתי עצובה מאוד” אמרה שרף בפתח דבריה וסיפרה כיצד בניגוד להריונה הראשון, אותו חוותה כחוויה מופלאה של התעלות והעצמה, בהריונה השני חוותה את ההפך. בהיריון הראשון נאלצה שרף לעבור ניתוח אפנדיציט בהרדמה מלאה, ניתוח שגרם לה לחשש מפני אובדן ההיריון, “אמרתי לכולם שחייבים לשמור על התינוק שלי, שאני לא יכולה לאבד אותו בחיים, אפילו בהרדמה הזכרתי את זה לרופא. היה פחד מוות לאבד את ההיריון הזה” היא סיפרה. בהריון השני, המצב כבר היה אחר: “בהריון השני רק חיכיתי לניתוח כזה, למכה, לתאונה, לתוצאת מי שפיר לא טובה, למשהו שיגאל אותי מהמקום הזה” סיפרה שרף, כשהיא נחנקת מדמעות.
“סתם” הורמונלית או סובלת מדיכאון?
כולנו יודעות שהיריון הוא רכבת הרים רגשית. הגוף מוצף הורמונים, אנחנו שמחות, אנחנו עצובות, אנחנו כועסות, אנחנו רגועות, אנחנו מפחדות ואנחנו מרגישות בלתי מנוצחות ולפעמים אנחנו מרגישות את כל אלה בו זמנית.
רכבת ההרים הרגשית הזאת היא אחת הסיבות שבגללה קשה לאבחן בדיכאון בהיריון, סיבה אחרת היא חוסר מודעות לתופעה. בעוד שהמודעות לנושא הדיכאון לאחר לידה הולכת וגוברת ואיתה גם הלגיטימציה לדבר על הנושא, על דיכאון בהיריון לא ממש מדברים, גם אם התופעה אינה נדירה כלל וכלל. על פי נתוני האגודה האמריקאים לרופאים מיילדים וגניקולוגים, 23%-14% מהנשים סובלות במהלך ההיריון מתסמינם של דיכאון ואצל רבות מהנשים הסובלות מדיכאון לאחר לידה, הדיכאון החל עוד בזמן ההיריון אך לא אובחן ולא טופל.
סטיגמות, בושה ואשמה
ואם לא מספיקה רכבת ההרים הרגשית שבה אנחנו נמצאות ממילא, הרי שדיכאון בהיריון כרוך גם בהרבה מאוד רגשות של בלבול ואשמה, בעיקר כשחיים בתרבות שמקדשת הורות והיריון וכשאנחנו כל הזמן שומעות “אלה בסך הכל ההורמונים” או “זה בסך הכל היריון”.
“זה נשמע איום ונורא, איך אפשר לחשוב דבר כזה? זה רק מדגיש לי את העיוות הכימי, כמה אפל היה שם וכמה הרגשתי שאני נמצאת בתוך כלא שהוא הגוף שלי וכמה אני רוצה לצאת משם ולראות את האור ואני לא מצליחה וכמה אשמה והלקאה עצמית על עצמי ועל העובר המתוק שזה בכלל לא קשור אליו” סיפרה שרף. “כל הזמן אמרתי לעצמי די, תודי, הכל טוב. יש לך משפחה, יש לך בעל, יש לך ילד מקסים, עוד אחד בדרך, כולם בריאים ברוך ה’ יש אנשים שצריכים לעבור 13 הפריות בשביל להיכנס להריון. והנה, לך זה קרה מהר, אז זה לא קרה איך שרצית, אז לא קיבלת את הבת שרצית, אז זה לא היה בזמן שרצית, אז מה? תגידי תודה, אבל לא יכולתי”.
סופו של הסיפור של שרף הוא סוף טוב ומעורר תקווה. היא סיפרה כיצד באודישן לתפקיד שבו רצתה מאוד שבו הרגישה צורך להציג את עצמה כוונדר וומן שתוכל לחזור לעצמה ולעבודה מיד אחרי הלידה, הגיעה ברגע אחד ההבנה שהיא לא קשובה לעצמה: “למה מצאתי את עצמי מעוותת את עצמי למה שהם רצו שאני אגיד או שאהיה. מה אני באמת רוצה? אני לא רוצה ללדת ושבועיים אחרי זה להיות שם… כשיצאתי מהאודישן אמרתי ‘זה מה שאני עושה, אני מגדלת בתוכי ילד ואתם?’ וברגע אחד הכל התבהר, הקשבתי לעצמי וריפאתי את עצמי.”
בסיכום דבריה אמרה שרף “אחרי שעברתי את מה שעברתי, אני אדם אחר והיום אני מודה על זה שעברתי את התקופה הזאת וגם בזכותה אני פה. התהום הזאת היא הזדמנות לפגוש את עצמנו במקומות אחרים ולראות בנו דברים שלא ידענו שקיימים בנו… אם צריך עזרה זו לא בושה ואם אתן מרגישות דברים שלא פוליטיקלי קורקט להרגיש זה בסדר ומי שאומר שלא טועה”
אתמול הרשת עוד געשה על בחירתה של ידוענית אחרת, מיכל הקטנה, לצאת למסעדה 16 שעות אחרי לידה ואני נקרעתי בין האמונה שכל אישה צריכה לעשות מה שטוב לה לבין התחושה שלידועניות יש תפקיד ואחריות, כמובילות דעה, כנשים עם כוח ביצירת מודעות ותודעה. אישית, כ”בוגרת” טיפולי פוריות ואובדני היריון למדתי מיובל שרף שיש עולם שלם של כאב וקשיים שלא ידעתי על קיומו ושלא נתתי לו את המקום הראוי ולכן, החשיפה הכנה שלה היא לא רק אמיצה, היא גם חשובה מאוד לכלל הנשים. ככל שנשים בעלות פרופיל גבוה ידברו יותר על קשיים, על תופעות שלא מדברים עליהן, כך תגבר המודעות והלגיטימציה לדבר גם על נושאים אלה.
