מזכ”לית הסתדרות המורים לא רואה בעיניים, זה מה שהופך אותה לנציגה הנחושה והחזקה שהמורים צריכים בחדרי המשא ומתן, אבל במשבר הנוכחי, זה גם מה שפוגע יותר מכל בציבור שאותו היא מייצגת
מזכ”לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, היא ללא ספק בולדוזר, אישה חדורת מטרה שהולכת עד הסוף ועם כל הכוח עם תפקידה. היא באה להגן על האינטרס של ציבור ההוראה והיא הולכת עם הסוף, לא רואה בעיניים, לא עוצרת ובעוד שנחישות שכזאת היא בדיוק מה שצריך בחדרי המשא ומתן מול אנשי האוצר, יש מצבים שבהם אותה נחישות היא גול עצמי מהסוג המזיק ביותר.
יפה בן דוד ישבה אתמול באולפן חדשות 12, נחושה וחדורת מטרה כתמיד, כשהיא מגוננת בכל כוחה על זכויותיהם של המורים, כשהיא זועקת, בצדק, על הזלזול שלו זוכה ציבור ההוראה ובדבריה גרמה נזק בל יתואר לתדמיתו של הציבור שאותו היא נבחרה לייצג ולא פחות מכך, למערכת היחסים המורכבת בינינו, ההורים, לבין האנשים שבידיהם אנחנו מפקידים את הילדים שלנו מדי יום. היא אמנם אמרה דברים נכונים וזעקתה במובנים רבים מוצדקת. אך היא גם מנותקת מהמציאות שבה אנחנו חיים ומצביעה על חוסר יכולת להתאים את המסר לקהל. יפה בן דוד דיברה לאוצר ושכחה שבבית, מול טלוויזיה, יושבים הורים. היא דיברה על כסף ועל זכויות ושכחה שההורים, לא פחות מהמורים, נמצאים במצוקה וזקוקים לאמפתיה ולפתרונות. היא דיברה על הזלזול בציבור ההוראה ובמקום לגייס את ההורים, היא יצרה אנטגוניזם וניכור. במקום שתבין שהורים ומורים אמורים להיות באותו צד, היא תקעה בינינו טריז ענק.
ציבור עובדי ההוראה, כמו כל ציבור אחר, הוא לא מקשה אחת. יש מורים טובים ויש מורים פחות טובים, יש מורים מסורים יותר ויש מורים מסורים פחות, יש מורים שנותנים את הכל ומעבר וישנם אלה שנותנים את המינימום ההכרחי ולפעמים אף פחות מזה. אין ל צל של ספק שהם עובדים באחד המקצועות החשובים ביותר אך גם הקשים, המתסכלים, השוחקים וכפויי הטובה ביותר שקיימים. אין ספק שהם לא מתוגמלים כראוי ושאינם זוכים לכבוד הראוי להם ואני מאמינה שאם היו זוכים לתנאי העסקה טובים ולמעמד שמשקף את חשיבותם לחברה ולחיי הילדים שלנו, מערכת החינוך שלנו היתה נראית אחרת לגמרי. אבל דרכה של יפה בן דוד להילחם על זכויות הציבור שאותו היא מייצגת לא מובילה אותנו למערכת חינוך טובה יותר ובוודאי שלא למערכת יחסים טובה יותר בין הורים ועובדי הוראה, אלא ההפך.
זה לא סוד שמערכת החינוך בישראל לא ערוכה ללמידה במאה ה-21 ואם היה ספק בכך, הרי שמשבר הקורונה האיר בזרקור ענק את החוסרים והכשלים, שהם לא כשלים של ציבור עובדי ההוראה, אלא של המערכת שלא השקיעה מספיק בפיתוח כלים ללמידה מתקדמת ובהכשרת המורים לעבוד עם אותם כלים. בישראל 2020, טרם משבר הקורונה, ילדיי לומדים בשיטות שאינן מאוד שונות משיטות הלמידה שאני הכרתי אי שם בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת והפער בין המציאות הטכנולוגית הנוכחית למה שקורה בבין הספר הוא פשוט בלתי נתפס. את האשמה על זחילתה האיטית מדי של מערכת החינוך למאה ה-21, על השיטות המיושנות ועל חוסר ההיערכות של המערכת ללמידה אחרת, כפי שנדרש במשבר הקורונה, אי אפשר להטיל על כתפי המורים, האשמה היא אשמת המערכת, אבל את המחיר משלמים הילדים שלנו וגם המורים שלהם. זה לא הוגן, אבל זו המציאות. ויפה בן דוד מסרבת לראות את המציאות הזאת, ממש כפי שהיא מסרבת לראות את המשבר העצום שבו נמצא המשק ואת מצוקתם של ההורים ושל התלמידים.
לעניין הלמידה מרחוק עצמה, ממש כמו שציבור המורים אינו מקשה אחת, גם ציבור התלמידים אינו מקשה אחת. כאימא לילדים גדולים יחסית, אני רואה את היתרונות הרבים של השיטה ואת ההזדמנות שיש כאן לשינוי מהותי בדרכי הלמידה, אבל ברור שמה שמתאים לילדי תיכון, חטיבה והכיתות הגבוהות בבית הספר היסודי, לא מתאים לילדי הגן והכיתות הנמוכות להם הלמידה מרחוק פשוט לא נותנת מענה. כדי שהיא תצליח, הלמידה מרחוק מצריכה לא רק הכשרה אחרת של ציבור ההוראה, מתן מענה לפערים טכנולוגיים ולחוסרים בציוד המתאים בבתי התלמידים, אלא גם התאמה לצרכים וליכולות של קבוצות גיל ולאוכלוסיות שונות. בלי התאמות אלה, הלמידה הזאת טובה רק לחלק מהילדים ולצד התועלת שבה, יש בה פוטנציאל נזק עצום בהגדלת פערים קיימים וביצירת פערים חדשים.
