כמה זמן אפשר לשרוד בלי חמצן?
בשיעור הראשון בקורס חובשים למדנו שאחרי 6-10 דקות בלי חמצן, נגרם נזק מוחי.
אז מה קורה למדינה שלמה שחיה כבר 717 ימים, עוד מעט שנתיים, בלי חמצן?
עוד מעט נתעורר שוב בבוקר ה-7.10, כאשר זיכרון ה-7.10 ההוא עדיין צרוב במוח כמו כוויה וכל הפצעים עדיין שותתי דם והמוח עדיין ממאן להבין שזאת המציאות שלנו כבר שנתיים ושאין אפילו שביב של סוף באופק.
ב-7.10 למדנו שיעור כאוב מנשוא על שנאה, על אכזריות, על רצחניות ועל רוע טהור. כאבנו כמו שמעולם לא כאבנו קודם, פחדנו, אבל עמוק בלב גם ידענו שמכאן תהיה לנו תקומה, כי אנחנו חזקים, כי בעתות משבר אנחנו מתאחדים, כי שרדנו כבר את הרע מכל אין ספור פעמים ובכל פעם קמנו מחדש וגם הפעם, נקום. על עצמי אני יכולה לספר שב-7.10 נחרדתי, הזדעזעתי, כאבתי, אבל לא פחדתי, ידעתי שגם את האסון הזה נשרוד, כי אנחנו חזקים.
717 ימים אחרי, הביטחון הזה התערער.
ב-717 ימים למדנו שצמד המילים “ערבות הדדית”, שמייצגות עיקרון שאמור להיות קדוש לכל אחד ואחת מאיתנו, הוא לא באמת קדוש לכולם. שישנם אלה שבסוף המשפט “חייבים להחזיר את כולם” לא מוסיפים סימן קריאה אלא סימן שאלה או פסיק שאחריו המילה “אבל” או “בתנאי ש…”
ב-717 ימים למדנו שלצד האויבים האכזרים שסובבים אותנו, יש לנו אויב אחד מסוכן עוד יותר והוא נמצא בתוכנו והוא זה שממנו אנחנו צריכים להיזהר באמת, כי לו יש את הכח להרס אמיתי ומוחלט.
ב-717 ימים למדנו שבכל פעם שנדמה לנו שהסיוט הזה לא יכול להימשך עוד, אנחנו מתבדים והאור בקצה המנהרה פשוט לא מגיע. לא האמנו שנגיע ל-100 ימים ואז זה קרה, לא האמנו שנגיע לשנה וזה קרה ועכשיו אנחנו בפתחה של שנה חדשה וזה עדיין ממשיך לקרות.
ואחרי 717 ימים, אנחנו מותשים, שחוקים, מרוסקים ומפוכחים. למדנו שיעור כואב מנשוא על שנאה, על אובדן, על כאב ועל פחד ולצד כל אלה, למדנו גם שיעור ענק על אומץ, על נחישות ועל גבורה.
עינב צנגאוקר, סילביה קוניו, עידית אהל, ויקי כהן, אביבה וקית’ סגל, לירי אלבג, אלי שרעבי ועוד גיבורות וגיבורים רבים אחרים. לימדו אותנו לא לוותר, לא לעצור, לא לשתוק ולעולם, לעולם לא להתייאש.
בזכותם אנחנו יודעים שדווקא כאשר ישנם אלה שכופרים בערך הערבות ההדדית, אנחנו חייבים להמשיך להאמין בה ולהיאחז בה בכל הכוח כי בלעדיה אין לנו דבר מלבד הייאוש וייאוש הוא פשוט לא אופציה.
בשם אותה ערבות הדדית אנחנו ממשיכים ונמשיך לעמוד לצד של אלה שכבר 717 ימים מחכים ליקיריהם, אלה שמהם למדנו שלנחישות, לאומץ ולגבורה אין גבולות, אלה שלא מוותרים לרגע ולא מתייאשים ושהמעט שאנחנו יכולים לעשות למענם הוא לתמוך, לצעוק את צעקתם ולפעמים פשוט לעמוד שם ולשתוק לצדם.
השנה שממנה אנחנו נפרדים היום היתה שנה מחורבנת בכל מובן אפשרי, גם מזו שלפנינו נפרדנו בלי געגועים ובלי חרטות, ולא נותר לנו לקוות שבכוחה של הערבות ההדדית, השנה שאליה אנחנו נכנסים תביא איתה את שובם של החטופים והחטופה, את סיומה של המלחמה הארורה וגם הנהגה חדשה שתעצור את ההרס ותפנה למלאכת השיקום. זה ייקח זמן אבל כל עוד יהיו פה מספיק אנשים שימשיכו לעמוד לצד אחיהם ואחיותיהם, זה חייב לקרות, אין אופציה אחרת.
