את ההחלטה קיבלתי אתמול, ברגע שעליתי על האופניים הכחולים החדשים של בני, חבושה בקסדה הירוקה שלו ולבושה בשמלה כתומה אמרתי לעצמי שאני חוזרת לרכוב וחוזרת להיות בשליטה
לפני קצת פחות משנתיים, בגיל 40 וקצת, עברתי ניתוח ונפרדתי מבלוטת התריס. באותה תקופה שקלתי הרבה. הרבה מאוד (לא, אני לא מסוגלת להגיד כמה). אחרי הניתוח התחלתי לבקר אצל דיאטנית ובמקביל הצטרפתי לקבוצת ירידה במשקל ובעיקר עשיתי בראש את הסוויץ’. התחלתי לרדת במשקל. זה לא תמיד היה קל, אבל במידה רבה זה הצליח. נפרדתי מ-25 ק”ג והירידה במשקל היא חלק מתהליך שינוי שעדיין נמצא בעיצומו.
משימה בלי סוף
כל מי שניסה אי פעם לרדת במשקל יודע שזו משימה שאין לה התחלה, אמצע וסוף. זו משימה שיש לה התחלה ואין לה סוף. כמי שיש לה מערכת יחסים בעייתית עם מזון, אני יודעת שאולי ניצחתי בקרב (כמעט, כי עוד לא הגעתי למשקל המטרה) אבל המערכה לא תסתיים לעולם ועלי לעמוד על המשמר ולגייס כוחות חדשים שוב ושוב ועל הדרך לא לשכוח שחשוב גם לחיות וליהנות מהחיים. בסופו של דבר, המלחמה במשקל היא מלחמה של שליטה.
תקועה
כבר כמה חודשים שאני תקועה במקום. יורדת קילו, עולה קילו וחצי, יורדת שניים, עולה שניים וחצי. אני מרקדת לי סביב אותם 5 ק”ג כבר הרבה יותר מדי זמן והכיוון הוא לא הכיוון הנכון. אני כבר מכירה את הסימנים ולא עובר יום שאני לא עוצרת לרגע וחושבת איך לעצור את זה. את התשובות אני יודעת כמובן – יותר פעילות פחות אוכל – אבל היישום פחות פשוט. כרגע, בקרב נגד האוכל, ידי על התחתונה.
תירוצים יש בשפע כמובן – אני עסוקה מכדי להגיע לאימונים, אני אקח רק עוד כפית מהממרח המדהים הזה, אנחנו חולקים את הקינוח הזה, אז זה לא נורא, אני חייבת לסיים עבודה והאוכל יעזור לי להישאר ערה, אתחיל מיד אחרי האירוע, מיד אחרי החג, מחר…
לוקחת את השליטה ולא מחכה למחר
אתמול קנינו לבני אופניים חדשים. הילד גדל, תכף יעבור אותי בגובה, האופניים רק קצת יותר קטנים משלי. הגענו לחנות בלי מתקן האופניים, מישהו צריך לרכוב עליהם הביתה. בן זוגי התנדב למשימה, אני הטלתי וטו, אני לוקחת את האופניים, רק אני. למרות שילוב הצבעים המזעזע, למרות שאני בשמלה. אני מתחילה שוב לרכוב, לא מחר. היום, עכשיו.
הרכיבה הקצרה הזאת, פחות משישה ק”מ, עשתה לי טוב. נזכרתי כמה אני נהנית מאופניים. לא היה לי אכפת מהחזות הלא מכובדת והביזארית משהו, אני שוב על אופניים וזה מה שחשוב.
אמנם אתמול חזרתי לרכוב, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל גם להקפיד על אכילה דווקא בליל הסדר. אז אכלתי, נהניתי והבוקר קמתי ועליתי שוב על האופניים, הפעם על האופניים שלי, בלבוש נוח יותר והולם יותר. רכבתי, יצאתי להליכה עם חברה וחזרתי לרכיבה. סה”כ 15 ק”מ על גלגלים ועוד 4.5 ברגל. חזרתי הביתה לארוחה שעיקרה סלט ירקות בדיוק כמו שאני אוהבת. בהמשך היום לא הקפדתי על תפריט מושלם, אבל גם לא השתוללתי. השליטה על האוכל עוד לא בידי, אבל אני מגייסת את הכוחות ואני אחזור לתלם. הפסח הזה יהיה חג החירות שלי ואני כותבת את זה פה כדי להזכיר לעצמי כמה זה חשוב, כמה זה קשה וכמה זה הולך לקרות ומי שרוצה להצטרף למסע החדש הזה, מוזמן בזרועות פתוחות.
עוצרת לרגע לצד הדרך, לא קטע יפה במיוחד במסלול
אבל לפחות תיעוד של האופניים שלי (לא, לא של הכחולים של הבן)
הפרס בסוף המסלול
