את מפגש השולחנות העגולים התבקשנו לסכם במילה אחת. עשרות משתתפים, כל אחד עם מילה משלו, מילים טובות בעיקר, הרבה מילים מעודדות. לי היה ברור שהמילה שלי היא גאווה
נוער מרגש
גאווה שיש לנו נוער איכותי, נוער ערכי, נוער מתנדב, נוער שאכפת לו, נוער שרוצה לעשות ולתרום, נוער חושב, נוער שלא נותן לחיים לחלוף על פניו ולא לגעת ולהיות מעורב, נוער שלא יושב כל היום מול מסך, נוער מרגש. עם נוער איכותי שכזה אנחנו יכולים לצעוד קדימה, לעתיד טוב יותר, עם נוער כזה, השמיים הם הגבול. אבל כמובן שזה רחוק מלהיות פשוט. לצד הגאווה יש גם הרבה דאגה, חשבון נפש נוקב וצורך בהרבה מאוד עבודה, מצד כולנו.
דיון השולחנות העגולים היה האחרון מבין ארבעה דיונים בהם נכחתי השבוע. המשותף לכל הדיונים – נושא הצעירים. צעירים בדיפלומטיה הציבורית, זהות דור ה-Y, צעירים וחינוך, צעירים ושוויון הזדמנויות, צעירים ומעורבות חברתית, צעירים ותנועות נוער, צעירים וצבא וגם צעירים ואלכוהול, צעירים וסמים, צעירים ואלימות, צעירים אבודים, צעירים החיים מול מסכים, צעירים מתאבדים ועוד ועוד. דובר על חוסר השוויון בין המרכז לפריפריה ועל ההשקעה העצומה הדרושה כדי להביא לשוויון, דובר על הגירה שלילית מערי הצפון, על האלימות הגואה, על הניכור שהוא תוצאה של דור שמתקשר בווטסאפ וצמוד למסך ועל השלכותיו הקשות של ניכור זה. הרבה מאוד בעיות צפו ועלו והפתרון אף פעם לא פשוט. אחד המכשולים הגדולים הוא כסף – כפי שאמר סגן שר האוצר מיקי לוי באחד הדיונים – כולם ראויים, לכולם צריך לתת, אבל מאיפה? מכשול אחר הוא החברה בה אנו חיים – ילדים החשופים לתכנים אלימים בטלוויזיה, בקולנוע, במחשב ובחיים, הורים שלא יודעים איך (או לא רוצים) לשמש דוגמה, להציב גבולות, לבלות עם ילדיהם ולתקשר איתם, בתי ספר הקורסים תחת נטל הצפיפות וההתמודדות עם בעיות משמעת ותקציב, שמספיקים ללמד ולא מתפנים לחנך, תנועות הנוער שאליהן מתנקז מיטב הנוער, שמהן צומחים המנהיגים, אך שאינן נגישות או מתאימות לכולם.
המציאות שלנו
לצד הגאווה בבני הנוער שראיתי ביומיים האחרונים, אני מזדהה מאוד גם עם המילים שבחרו משתתפים אחרים לסיכום הדיון. מחד פתיחות, דיאלוג, פלורליזם, תודה, עתיד, הקשבה ותקווה ומנגד פחד, מורכבות, קושי וייאוש. מילים אלה וכל מה שביניהן נכונות ומתארות מציאות, המציאות שלנו. וכיוון שהמציאות שלנו היתה חלק בלתי נפרד מיום הצעירים, שב ועלה בכל אחד מהדיונים הנושא הכאוב של הבנים החטופים. איל, נפתלי וגיל-עד היו שם איתנו, כל הזמן וכמו רבים אחרים ברחבי העולם, גם משתתפי הדיונים הצטלמו נושאים שלטי Bringbackourboys#.
ביום הצעירים עלו רבים מהקשיים וגם הרבה מהטוב. פתרונות קסם לא נמצאו כאן וגם לא צפוי שיימצאו, לא ביום אחד, אם כי יש לקוות שיום זה הוא רק התנעה של תהליך שישפר ויקדם גם אם לא יתקן את כל הדרוש תיקון. הצעות אופרטיביות עלו – שיתופי פעולה בין ארגונים שונים העוסקים בתחומים משיקים או חופפים, ריכוז מסודר של פעילות ותקשורת מול חברי הכנסת והשרים, הצעות ורעיונות אופרטיביים וישימים וגם כמה שלא.
התפקיד שלנו
בנימה אישית, היום הזה היה בשבילי הזדמנות לבחון את עצמי כאימא – האם אני מציבה לילדיי גבולות מספיקים ונכונים? מקשיבה להם? נותנת להם במה בבית? עוזרת להם להפוך לאנשים אכפתיים, מעורבים, מאוזנים, בעלי כישורים חברתיים, לא מנותקים, לא בודדים? האם יש להם יותר מדי שעות מסך ופחות מדי שעות משפחה? אלו שאלות שכל הורה חייב לשאול את עצמו, לענות בכנות (גם אם זה כואב) ולנסות לשפר – בשביל הילדים שלנו ובשביל העתיד שלנו.
ביום הזה, צעירים ובני נוער קיבלו במה, כשווים מול שווים, לצד חברי כנסת, אנשי משרד החינוך ונציגי ארגונים שונים. אם יש מסקנה אחת ברורה היא שיש בכנסת אוזן קשבת לצעירים והבנה לחשיבות טיפוח הדור הצעיר ושיתופו בנושאים הנוגעים לו והמשפיעים עליו. חברי הכנסת והשרים שפגשנו מלאים בלהט לקדם, לעבוד ולשפר ומעוניינים בעבודה משותפת עם הציבור, דלתם הפתוחה היא לא רק למראית עין ולנו, לציבור, יש את החובה וההזדמנות להיכנס בדלת ולקחת חלק בעבודה. מעודד ומשמח לראות גם שלצעירים ולנוער יש מה לומר ושיש להם גם את הביטחון והיכולת לעמוד מול קהל אנשי מקצוע ונבחרי ציבור ולהגיד את אשר על לבם. גאווה כבר אמרתי?
תודה לחברי הכנסת יפעת קריב ורונן הופמן שהובילו את כנסי יום הצעירים, לחברי הכנסת הרבים שהשתתפו (שר הרווחה מאיר כהן, סגן שר האוצר מיקי לוי, ח”כ עדי קול, ח”כ בועז טופורבסקי, ח”כ שולי מועלם, ח”כ מיכל בירן, ח”כ אילת שקד, ח”כ סתיו שפיר, ח”כ עופר שלח, ח”כ דב ליפמן, ח”כ חיליק בר והנשיא הנבחר רובי ריבלין – אני מקווה שמניתי את כולם), לאנשי המקצוע, לציבור ובעיקר לצעירים הנהדרים שלנו.
