כאב הלידה מביא איתו את כאב האימהות, הצועד יד ביד עם החרדה והמלווה אותנו תמיד. כשאת אימא, כל ילד של אימא אחרת הוא גם קצת הילד שלך
ילד נולד ואיתו נולדת אימא.
עד לפני 11.5 שנה לא ידעתי. לא ידעתי כמה אפשר לאהוב, לא ידעתי כמה אפשר לכאוב ובעיקר, לא ידעתי כמה אפשר לפחד. ואז הגיע בני בכורי והביא איתו את הסערה הרגשית הזאת שקוראים לה הורות. הוא היה המשקפיים על עיני הרגשות שהפכו כל רגש לחד יותר, לחזק יותר, לברור יותר, לאישי יותר. זה לא שקודם לא הרגשתי, אבל הוא הביא איתו ראיית לייזר רגשית, כוח על.
בהתחלה, הייתי אימא אחת לתינוק אחד. תינוק שבכיתי כשהוא בכה, תינוק שקמתי לבדוק שהוא עוד נושם כאשר הוא ישן בשלווה. יצור קטן שהופקד בידי ובידי אביו, לאהוב, לגדל, לחנך, לשמור, לעטוף, לגונן וגם לשחרר לעולם, כי כך צריך להיות, גם אם זה מפחיד.
אני כבר לא זוכרת מה היה האירוע הספציפי, אולי רצח של ילד, אולי תאונה. בני היה עוד קטן מאוד ואני מצאתי את עצמי עומדת משותקת מול הטלוויזיה, צופה במהדורת החדשות ובוכה כמו שמעולם לא בכיתי קודם, על מותו של ילד שלא הכרתי, בן להורים שלא הכרתי וחרדה, חרדה כל כך. זה היה הרגע שהבנתי שכשאת אימא, כל ילד הוא הילד שלך וכל מוות של ילד הורג גם אותך ועם זאת, בכל פעם שילד מת, לצד הכאב את נושמת נשימה אחת עמוקה של הקלה, כי זה לא הילד שלך ועם ההקלה, מציפה אותך גם אשמה כי יש אימא אחרת שכואבת עכשיו כאב בלתי יתואר ואז את רצה לילד שלך, מחבקת אותו או מביטה בו ישן ומתפללת, גם אם את לא מאמינה בתפילות.
אני מסתכלת אחורה וסביב ורואה את עדן, ילדה יפהפייה בת שש שעלתה באש ונלקחה מאימה באוגוסט 2006, את ג’ימי שביום הולדתו ה-16 נדקר בידי חוליגן ונלקח מהוריו ומאחיו, סתם. אני זוכרת את הילדים האלה ואת הוריהם שהכרתי וכואבת גם על אלה שלא הכרתי.
אתמול בגן הזיכרון בבארותיים, באנו להיות עם אורנית באזכרת בנותיה לטם ודקל. את אורנית אני מכירה זמן קצר ואני אפילו לא אנסה לתאר את העוצמה של האישה המדהימה הזאת. בכל פעם שאני רואה אותה, אני רק רוצה לחבק אותה עוד ואני לא יודעת אם מהחיבוקים האלה אני יוצאת מחוזקת או מחזקת או גם וגם. ואז, במהלך האזכרה, החלו לטפטף השמועות על מציאת גופות החטופים. גיל עד, אייל ונפתלי שדרכם הביתה השתבשה באופן כה אכזרי וטרגי ובלתי ניתנת לתיקון. הצער והכאב על לטם ודקל נכרך באותו רגע בכאב על שלושת הנערים. כאב האימהות שלהם הוא הכאב של כולנו ויחד עם זאת, הוא רק הכאב שלהן כי אנחנו לא נחזור הערב לבית ריק.
בבית, עם החזרה מהאזכרה, אני רואה את ילדיי, מחבקת אותם פעם אחת, פעמיים ועוד כמה פעמים רק בלב, כדי לא להעמיס. אני אסירת תודה שהם פה, שלמים, בריאים, מאושרים ואני בכל הכוח מפנה את המחשבות הרחק מכל הסכנות האורבות להם בחייהם, כי עם מחשבות כאלה אי אפשר לחיות.
ומתוך כל הכאב עולה התפילה שכולנו נחיה ונפעל קצת יותר כמו הורים, שנראה כל ילד כילד שלנו ושלא נהרוג ילדים של אחרים, אם בתאונה ואם במכוון והידיעה שזה אף פעם לא יהיה כך כואבת עוד יותר.
