רק בישראל הגירה היא סוגיה ערכית. אנחנו עולים לישראל ויורדים ממנה. רק בישראל שופטים בחירות של מהגרים ומהגרים שופטים בחזרה ורק בישראל תופעה די שולית מתנפחת לממדי צונמי
בקיץ הקשה שעבר עלינו, ביום קשה במיוחד של המלחמה. מצאתי את עצמי שוקלת את היותו כאן ומגיעה ולא בפעם הראשונה למסקנה שאני נמצאת במקום הנכון, בבית.
בימים האחרונים אני עדה, כמו כולנו, לסערה שעורר גביע קטן של מוצר לא בסיסי ולא טעים במיוחד, שכמו הקוטג’ לפניו, הפך לסמל לאי שביעות הרצון של הישראלים מעצמם.
אין ספק שיש בישראל עוני, לא רק עוני של מי שנוסע לחו”ל “רק” פעם בשנה ומחזיק בכיס טלפון מהדגם הלפני-אחרון ולא את זה שיצא לפני יומיים, לא רק עוני של מי שבוחר לא לעבוד אבל מביא לעולם מספר דו ספרתי של ילדים (הפעם לא ניכנס לאבסורד הזה של ילודה מרובה בשם הדמוגרפיה או הדת), יש פה עוני אמיתי של מי שלא סתם מתקשה לגמור את החודש, אלא של מי שאפילו לא מתחיל אותו. אני לא מתיימרת להבין איך זה לחיות כך, אף פעם לא הייתי שם וכנראה שגם לא אהיה, אבל העניים האלה אינם אנשי מחאת ברלין.
מי הם אנשי מחאת ברלין? אנשים צעירים ומשכילים ברובם, אנשים שאולי לא גומרים את החודש ושאולי לא יכולים לקנות פה דירה, אנשים שבוחרים חיים אחרים וזה בסדר.
כן, זה בסדר לבחור לחיות במקום אחר. מותר, זה לא מנוגד לשום חוק ויש לזה גם יתרונות, לא רק לרווחה הכלכלית האישית של המהגר, אבל גם לנו כחברה. למה? כי מהגרים רבים חוזרים בסופו של דבר, עם ניסיון חיים, עם נקודת מבט אחרת, עם רעיונות חדשים וזה טוב לנו כחברה, זה מעשיר אותנו.
12 שנים חייתי מחוץ לישראל. זה לא היה מתוכנן, זה פשוט קרה. שנים טובות יותר וטובות פחות שלימדו אותי הרבה – ובעיקר שהאפשרות לחיות בישראל היא זכות גדולה. העובדה שיש לנו אלטרנטיבה, יש לנו מקום שתמיד יקבל אותנו בזרועות פתוחות היא זכות גדולה. אנחנו לא חייבים לחיות כאן, אבל כשנרצה לחזור הביתה, הדלת תהיה תמיד פתוחה, כמו במשפחה.
האם החיים פה מושלמים? ממש לא. יש פה קשיים אובייקטיביים – כלכליים, חברתיים, תרבותיים. אנחנו מדינה צעירה שעוד מנסה להגדיר את עצמה, מדינה שנאלצת להשקיע כספים ומשאבים אנושיים עצומים בהישרדות הביטחונית. יש לנו כאן את כל הסממנים החיצוניים של מדינות המערב- הטכנולוגיה, העושר התרבותי, ההזדמנויות, אבל אנחנו עדיין נלחמים על הישרדותנו בסביבה עוינת וזה חלק גדול מההבדל.
האם קשה פה? כן. קשה. תמיד היה קשה ובעבר היה קשה הרבה יותר. אבותינו ייבשו ביצות, אכלו קש ועבדו כמו חמורים, הרבה יותר קשה מאיתנו ובתנאים הרבה יותר קשים. הם עשו זאת מתוך אידיאולוגיה שלחלק גדול מבני הדור שלנו כבר אין.
האם זה בסדר לחיות במקום אחר? בוודאי. זאת מדינה, לא כלא ואין לנו זכות לשפוט את מי שבוחר אחרת.
ואלה שעוזבים? בניגוד לאוסטרלים, להודים, לסינים ולכל מהגרי העולם האחרים, הישראלים עוזבים ומוחים. עוזבים ושופטים, עוזבים ומטיפים. אז כן, אנחנו חיים בדמוקרטיה וזה בסדר גמור להתבטא, אבל אם הגיע הזמן שנפסיק לשפוט את העוזבים אולי גם הם יפסיקו לשפוט אותנו? חיו, אכלו מילקי ותנו לחיות.
אני פה, אני לא הולכת לשום משום, טוב לי כאן. אתם מוזמנים לבקר והדלת גם פתוחה לחזור. גם זה בסדר.
