“טיפשות: לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות בכל פעם”. אמירה המיוחסת לאלברט איינשטיין. טיפשים אנחנו לא ותהליך השלום חשוב מכדי שנוותר עליו. חייבים לשנות זווית.
זיכרון ילדות: אני בת שש ושלושה ימים. מצטופפת על ספה עמוסה במבוגרים. בטלוויזיה תמונות מרצדות – ביקורו של סדאת. לא ממש הבנתי מה קורה, אבל הבנתי שזה דבר גדול.
16 שנה לאחר מכן אני שוב מול הטלוויזיה, צופה בחתימת הסכם אוסלו. הפעם גם בכיתי, בכיתי כי הבנתי שקורה פה משהו גדול. בכיתי מאושר ומתקווה.
אני רוצה לתת לילדים שלי רגעים כאלה. אני רוצה לשבת איתם מול הטלוויזיה ולבכות איתם יחד מאושר על חתימת עוד הסכם שלום ואני מוכנה לעבוד כדי שזה יקרה.
פרדיגמות: מלחמה היא עסק גברי עם הרבה טסטוסטרון ואבק והמשא ומתן לשלום הוא ריקוד לשניים – ישראל והפלסטינים, עם ארה”ב שמנצחת על התזמורת והרקדנים על הרחבה שהם גנרלים שרוקדים זה מול זה באי נוחות, באותם צעדים נוקשים ולא משתנים ועד כה גם ללא תוצאות וכך זה נמשך ונמשך, במעגל אינסופי של קונפליקט, מוות, מילים, איומים, הסכמות ושוב מוות.
וכך זה יימשך עוד ועוד ועוד עד שישתנו כללי המשחק ועד שישחקו אותו אחרת ועם תמהיל שונה של שחקנים.
- כל עוד נשב סביב אותו שולחן עם אותם גנרלים, אנשי מודיעין ופוליטיקאים – שום דבר לא ישתנה
- כל עוד לא נושיב סביב השולחן מומחים ומומחיות בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, החינוך והכלכלה – שום דבר לא ישתנה.
- כל עוד נקיים מו”מ רק עם הפלסטינאים ולא עם שאר המדינות באזור – שום דבר לא ישתנה.
- כל עוד לא נשמיע אנחנו, העם, קול חזק וברור ונגיד למנהיגים שלנו שאנחנו מצפים מהם לחשוב קדימה, לחשוב אמיץ, לעשות שלום אחרת – שום דבר לא ישתנה
בימים אלה מתחיל להישמע הקול הזה ששותפים לו ארגונים כמו “ישראל יוזמת“, “נשים עושות שלום” ולאחרונה גם 106 הגנרלים החתומים על המכתב הפתוח לרה”מ. קולות אלה קוראים לשינוי בכללי המשחק – לא עוד מו”מ בין ישראל והפלסטינים, אלא מו”מ אזורי עם מדינת ערב המתונות. שינוי פרדיגמה.
נשמעים גם קולות המדברים על שינוי הרכב צוותי המשא ומתן ושילוב אנשי מקצוע מתחומים שונים וכן נשים. כי נשים אינן רק האמהות, הנשים, האחיות והבנות שנשארות בבית בזמן שהגברים יוצאים למלחמה, הנשים הן גם כלכלניות, סוציולוגיות, חוקרות, פסיכולוגיות, מנהלות – בעלות חשיבה חדשה, ראייה רחבה וגישה אחרת. כי נשים הן 50 אחוזים מהאוכלוסייה ולא רק שהן רוצות להיות שותפות לתהליך הגורלי הזה שנכון לנו, הן גם חייבות להיות חלק בלתי נפרד ממנו.
ההיסטוריה מראה לנו ששלום הושג רק כאשר היה שינוי בפרדיגמה. כאשר סדאת קם ובא לירושלים, כאשר רבין ושרון הפסיקו לחשוב כמו גנרלים והתחילו לחשוב כמו מנהיגים, להביט קדימה בעיניים מפוקחות ולפעול אחרת מכפי שעשו בעבר. שינוי הפרדיגמה חייב לקרות והוא חייב לקרות עכשיו. לא מחר ולא דקה לפני המלחמה הבאה. עכשיו.
הערב, בעצרת לציון 19 שנה להירצחו של יצחק רבין יוצאת קריאה חזקה וברורה של אנשים שמבינים שהשלום הוא לא נחלת השמאל או הימין אלא נחלת העם כולו, נשים וגברים כאחד, אנשים שמבינים ששלום הוא לא רק עניין שבינינו לבין אבו מאזן אלא גם בינינו לבין מצרים, ירדן, סעודיה ולבנון, ששלום הוא המפתח לא רק לביטחון אלא גם לצמיחה כלכלית ולעתיד שפוי.
כתב ח”כ רונן הופמן, מומחה לממשל, מדיניות ואסטרטגיה ומי שליווה במשך שנים את יצחק רבין ואת המו”מ המדיני: “פיוס במזרח התיכון יתאפשר אולי ביום מן הימים, אבל רק אם את שיחות השלום תנהלנה אמהות. כן, כן – אמהות. לא גנרלים, לא יועצים משפטיים, לא אנשי מודיעין, לא דיפלומטים, לא מומחים לביטחון לאומי, לא פוליטיקאים“
ואנחנו, האמהות, הנשים בכלל, צריכות ליזום, לצאת מהבית ולהתחיל לדבר עם נשים אחרות מפה וגם משם ויחד להשמיע קול חזק וברור, אנחנו כאן, אנחנו עושות דברים אחרת ואנחנו חלק מהתהליך.
אני אישה שמוכנה לקום בבוקר ולעשות את מה שנדרש כדי לשנות
