לפני שנה פרסמתי בחיל ורעדה פוסט ראשון. מאז הצטרפו אליו עוד שישים. היום, כששואלים אותי מי אני, התשובה היא: אישה עובדת, אימא, בת זוג ובלוגרית. כן, אני בלוגרית
הכתיבה תמיד היתה שם, מכתבת נוער ב”מעריב לנוער” ועד לשירים שבמגירה ולחלומות גדולים ש(עוד) לא נכתבו. עכשיו אני לא מבינה איך לא כתבתי קודם ועד היום אני לא יודעת מה דחף אותי לכתוב במרחב הוירטואלי ולחזור לעשות זאת שוב ושוב, אבל גם בלי לדעת למה, אני מברכת על כך מדי יום, פשוט כי זה עושה לי טוב.
בפוסט הראשון דיברתי על “משבר” גיל הארבעים שהגיע קצת מאוחר אבל כל כך טוב, על פרפרים בבטן, על שינוי, על פריון, על ילדים, על זוגיות ועל משפחה. כמעט 700 מילים (ארוך מדי) ו-700 נושאים שונים.
למחרת, אחרי ההתמוגגות מהתגובות, נלחצתי. בסוף הפוסט שאלתי אם תישארו איתי, אז מה יקרה אם לא יהיה לי על מה לכתוב? מבוהלת, נכנסתי למקלחת ועם המים התחילו לזרום מילים ומאז לא הפסיקו. שישים פוסטים שנולדו במקלחת, בפקקים, בשקט של הלילה, ברכבת, בבתי קפה, במטבח, תוך כדי שיחות ובראש, הכי הרבה בראש. אחרי שנה ושישים פוסטים אני יכולה להגיד בביטחון שזה לא זמני ושהבלוג הזה הוא מתנת יום ההולדת הכי נפלאה שנתתי לעצמי אי פעם.
בפוסט הראשון כתבתי על שינויים שהיו ועל אלה שיהיו, על הכנפיים שאני רוצה לפרוש, על הרצון להמציא את עצמי מחדש. מאז החיים זימנו לי הזדמנויות, חוויות ואנשים שאני לא יודעת איך חייתי עד כה בלעדיהם. התחדשות וחברות נפש בגיל 40 פלוס? כן, לגמרי.
זו השנה שבה יצאתי מהבית התחלתי לעבוד בעבודה חדשה (ולבלות בפקקים)
זו השנה שבה התחלתי והשלמתי את תכנית המנהיגות “סדר חברתי חדש” של ויצו שפתחה לי שתי עיניים ואלף דלתות
זו השנה שבה הבנתי שיש לי אג’נדה וכמה חשוב לי לקדם אותה
זו השנה שבה גיליתי שסלונה היא לא רק אתר, היא בית, היא קהילה מחבקת, היא משפחה
זו השנה שבה כולנו עברנו מלחמה והיא עשתה לנו משהו. לי היא גרמה לרצות לעשות הכל כדי שזה לא יקרה שוב
זו השנה שבה כתבתי על החיים, על אימהות, על נשיות, על סרטן, על דימוי גוף, על פוליטיקה, על פמיניזם, על גירושים, על שורדי שואה ועל ילדי פליטים, על ציונות בעידן המילקי ועל החזרה לחיות בארץ, על עבודה ועל החיים ועל מה שביניהם וגם על אוכל ועל חמותי ועל שטויות. בניגוד לכל החוקים והכללים לא התמקדתי בתחום מסוים. אני לא בלוגרית אוכל ולא בלוגרית הורות או חינוך, אני לא בלוגרית פוליטית או בלוגרית פמיניסטית, אני גם וגם כי כזו אני, אקלקטית.
היו פוסטים שכתבתי שצללו בשקט, חלקם אני יודעת למה, חלקם לא.
היו פוסטים שכתבתי שכיכבו, שקודמו ואף התפרסמו בדפוס
היו פוסטים שכתבתי לא תחת שמי ושלעולם לא תדעו שהם שלי
היו פוסטים שגרמו לאנשים לצחוק, לחשוב, להזדהות, לבכות, להסכים, לא להסכים, או שלא עשו להם כלום.
היו ויהיו פוסטים טובים יותר וטובים פחות אבל הם כולם שלי ומרגע שהנחתי אותם פה, הם גם שלכם, אם תרצו.
ויש את הפוסט הזה, שסובב סביב עצמו וסביבי ומספר איך נולדה בלוגרית. אולי תתעניינו, אולי לא, אולי תשאבו השראה ואולי תדלגו. זה פוסט סגירת המעגל וחגיגות יום ההולדת שלי ושל הבלוג.
ולסיום – כאשר אתם עושים לייק לפוסט, מגיבים, משתפים או נרשמים לעקוב אחרי – אתם נותנים לי מתנה. בעיקר כאשר הדברים שכתבתי עשו לכם משהו, עזרו לכם, נגעו. זה אולי לא נראה לכם חשוב, אבל זה עולם ומלואו. תודה.
