לא צריך להיות גאון כדי לדעת שמיעוט שינה ועודף אדרנלין זה לא מתכון טוב לתפקוד מיטבי לאורך זמן, אבל איך לומדים לחיות אחרת?
“מאיפה האנרגיות האלה?” “איך את מתפקדת עם כל כך מעט שעות שינה?” “את לא עייפה?” הרבה אני שומעת שאלות אלה ודומותיהן ותמיד אני עונה – התשובה היא אדרנלין – אני חיה על אדרנלין. האדרנלין מקפיץ אותי מהמיטה בשש וחצי בבוקר אחרי 3-4 שעות שינה, האדרנלין משאיר אותי ערה בשעות הקטנות של הלילה אחרי יום ארוך-ארוך. חבל רק שהאדרנלין לא יודע למחוק את העיגולים השחורים מתחת לעיניים. נו, אין דברים מושלמים בחיים.
יש עוד בעיה עם אדרנלין, לפעמים הוא נגמר וצריך זריקה נוספת שלו. אין דבר שממחיש את זה יותר טוב מאשר התפקוד שלי בימים שאני בבית לעומת התפקוד בימים שאני לא. ביום טיפוסי שבו אני עובדת מהבית, אני קמה בבוקר מלאה אנרגיות, מוכנה לכבוש את העולם, עם רשימה ארוכה של דברים שאני רוצה לעשות, שריאלית מספיקה לשבוע, לא ליום אחד, אני מתחילה בקצב ואז פשוט נגמר לי הקיטור. לפעמים הוא חוזר שוב בשעות הלילה המאוחרות, אבל לרוב זה מעט מדי, מאוחר מדי. בימים אחרים, בהם אני יוצאת מהבית ונפגשת עם אנשים, זה לא כך. רמת האנרגיה נשמרת, אני כמו ה-energizer bunny – לא נעצרת גם כאשר לכולם התרוקנו הסוללות.
אתמול היה עוד דיון גורלי בבית המשפט בענייני בטר פלייס, ארבע שעות ברוטו שחלפו בלי שבכלל הרגשתי, שבמהלכן הייתי ממוקדת לחלוטין, ארבע שעות שבהן לא נזקקתי לקפאין או להסחות. ארבע שעות בלי שאפילו חשבתי להיכנס לפייסבוק (!!) זה היה יום שהרגיש לי טוב, שרציתי שימשיך, שיהיו לו עוד כאלה.
הבוקר אני בבית, עם כמה משימות על השולחן שאני רוצה להשלים לפני שאצא. אני מדלגת ממשימה למשימה, אני לא יעילה, כל כך רוצה כבר לצאת שאני יורה לעצמי ברגל ומעכבת את עצמי. הבטחתי לעצמי שלא אצא עד שאסים את הפוסט הזה ובאמצע אני עושה עוד עשרה דברים אחרים. זה קשור לפרפרים שמתרוצצים בבטן? זה קשור למיעוט שעות השינה? לחוסר המיקוד הכללי? אולי קצת מהכל?
לא צריך להיות חכמים גדולים כדי לדעת שמיעוט שינה ועודף אדרנלין זה לא מתכון טוב לתפקוד מיטבי לאורך זמן. לא מפתיע שאחרי תקופות ארוכות כאלה, יכולת הריכוז שלי שואפת לאפס, שאני הופכת להפרעת קשב אחת גדולה. אני יודעת שזה לא טוב, אבל איך אני לומדת לעשות אחרת? איך אני לומדת למצוא מנוע אחר ועל הדרך, גם להתחיל לישון לפעמים?
