חלפה חצי שנה כמעט מאז שרצח התינוק עלי דואבשה ושני הוריו בהצתת ביתם זעזע את המדינה. היום פורסם שמו של החשוד ברצח, מיהו ומיהם האנשים שמגבים אותו?
הכל התחיל בליל ה-31 ביולי, 2015, עם בקבוק התבערה שריסק חייה של משפחה שלמה ושגרם לזעזוע עמוק בקרב אזרחי המדינה. אך הזעזוע הראשוני היה רק ההתחלה. אחרי ששככו הלהבות שאיכלו את הבית בדומא, החלו לעלות השאלות ויחד איתן, לצוץ המחלוקות.
מי אחראי למעשה? האם מדובר בטרור יהודי? האם זה בעצם סכסוך חמולות שמנסים לצבוע כאירוע של תג מחיר? מי מסוגל לשרוף בית על יושביו? לשרוף למוות תינוק בן שנה וחצי את שני הוריו? האם נכון לעצור עצורים במעצר מנהלי? מה קרה לעצורים? האם הם עונו כדי להוציא מהם הודאות? שאלות, שאלות ועוד שאלות.
בזמן שניסינו להבין איך דבר כזה קורה, היו אלה שהיו עסוקים בהכחשות ובמגננה. זה החל בהכחשות על כך שהמחבלים הם יהודים, זה המשיך ברעש סביב המעצרים המנהליים של חשודים ובשמועות על מסכת עינויים שעברו במרתפי השב”כ, בליווי זעקות פרקליטו של החשוד, איתמר בן גביר, מעל כל במה אפשרית (כן, אותו בן גביר שבעברו בהרשעות על הסתה ועל תמיכה בארגון טרור).
ואז, הבוקר, הוגש לבית המשפט המחוזי בלוד כתב אישום בטרור יהודי נגד שני חשודים. אחד מהם הוא קטין מהשומרון ששמו לא הותר לפרסום הנחשד בסיוע לחשוד העיקרי, עמירם בן אוליאל, בן 21, נשוי ואב לתינוקת. עכשיו יש גם פנים ושם לרוע הזה, אבל עדיין אין סוף לשאלות.
השאלה הגדולה מכולן היא אולי איך נולד טרוריסט יהודי? מה מניע בחור צעיר שיש לו בבית אישה ותינוקת, ללכת לרצוח תינוק של אדם אחר? מה עובר בראשו של אדם שומר מצוות לעבור במודע על הדיבר “לא תרצח”? מה גורם לבן אוליאל ולחבריו, נערי הגבעות, להתכחש למדינה ולחוקיה, לנהוג באלימות ולהצדיק אותה בהתפלפלות ספק-יהודית? באיזו סביבה הם מתחנכים ומי נותן להם לגיטימציה?
העשבים השוטים וגודל הערוגה
ממש לאחרונה נחשפנו לסרטון “חתונת השנאה”, שבו נצפו חוגגים בחתונה רוקדים עם סכין עליה נעוצה תמונתו של התינוק עלי דוואבשה. הסרטון נתן לנו הצצה לעולם שבו מקובל לחגוג עם כלי נשק ושירי שנאה ואלימות, עולם שבו “ידוע ששרים את השיר הזה ורוקדים עם נשק” אבל הרוקדים הם “עשבים שוטים” בודדים ולא משמעותיים והאשמה היא בעצם לא במשתתפים אלא בכלל במי שהפיץ את הסרטון.
ואם לא הספיק המסר הברור של רוקדי חתונת השנאה, הנה בא אמש ראיון בערוץ 2 עם הילד הרע של יהדות התורה, חבר הכנסת סמוטריץ’, זה שהחל את דרכו במצעד הבהמות ושזכה עכשיו ללגיטימציה של ציבור הבוחרים ולמושב בספסלי הקואליציה של ביבי. יושב לו סמוטריץ’ באולפן ומסביר בזחיחות שברוך גולדשטיין, עמי פופר ועכשיו גם בן אוליאל הצעיר וכנראה כל יהודי אחר שרצח או ירצח חפים מפשע מסיבות לאומניות, אינו יכול להיקרא מחבל. מעשיהם ראויים לגינוי, כן, אך הם לא טרור? למה? כי בעולם של סמוטריץ’ מחבלים הם רק אלה המאמינים באללה ולא בני העם הנבחר. מחבל הוא אויב ומי שקם מתוכנו וביצע מעשים נפשעים, במקום שנקיא אותו מקרבנו, אנחנו אומרים לו “נו, נו, נו” אבל חלילה, לא נקרא לו מחבל ואולי, בפנים, נתגאה בו קצת, כי הוא הרג אויב, גם אם האויב הזה היה רק תינוק בן שנה וחצי.
ובעוד אני צופה ומזדעזעת מהדברים ושואלת את עצמי איך לא נזעקים כולם לשומעם? כותב מכר בקבוצה בה אני חברה כמה הוא התרשם מסמוטריץ’ ומדבריו ושמח שיש מי שמייצג אותו ולי נגמרות המילים.
נגמרות לי המילים כי הקו בין לגנות בחצי פה רוצח ובאותה נשימה לסרב לכנותו מחבל לבין להצדיק מעשה רצח “במצבים מסוימים” ולבין להצדיק רצח בכלל הוא קו דק מאוד. כי ברגע שאדם מרשה לעצמו להגדיר מחדש חומרה של מעשים על סמך שיוך דתי של המבצע, במהרה יאפשר לעצמו להגדיר מחדש מהו מעשה מותר ומהו מעשה אסור וכי כאשר אדם בעל מעמד מדבר כך בטלוויזיה, יש גם צעירים ששומעים אותו ומבינים את מה שהם רוצים להבין ואולי מחר הצעירים האלה יחליטו להיות הגולדשטיין, הפופר או הבן אוליאל הבא.
ולפני שתקומו ותזעקו, איני באה לרגע להאשים את כל חובשי הכיפות הסרוגות וגם לא את תושבי ההתנחלויות והמאחזים. רובם ככולם אנשים שומרי חוק, ציונים, אוהבי אדם. אך הם הראשונים שלא יכולים להרשות לעצמם לקבל או לנהוג בסלחנות כלפי סמוטריץ’, כלפי נערי הגבעות וכלפי כל מי שלוקח את הערוגה היפה שלהם ומטנף אותה
