איילת שקד היא אישה חזקה, חכמה ומתוחכמת. סרטון הבושם שבו היא מככבת הוא לא יותר ממניפולציה ומאחורי הטונים הרכים והחושניים ומסך העשן של הפרודיה מסתתר מסר בעייתי במיוחד
לא חייבים להסכים עם עמדות אנשי הימין החדש כדי להתרשם מהמקוריות הקריאטיבית שלהם, מההומור העצמי ומהיכולת להעברת מסרים ברורים, גם אם יכולת המשחק שלהם לא בדיוק תביא להם את האוסקר או את גלובוס הזהב. ראינו אותם משעשעים ומשתעשעים כראובן ואסתי ונתנו לייק לפינג-פונג ההישגים שלהם בסרטון “בוא-בואי” ואז הגיע הסרטון החדש מבית היוצר של הימין החדש, בכיכובה של שרת המשפטים שקד וטרף את הקלפים.
הסרטון הזה עשוי טוב כמו קודמיו וברמת הקראייטיב אפילו מתעלה עליהם, לפחות בעיניה של מי שלא מתיימרת להיות מומחית בנושא. הסרטון הוא חיקוי מושלם לפרסומת לבושם יוקרתי וגם אם כישורי המשחק של שקד נותרו בינוניים, אין ספק שהיא נראית מצוין, ועדיין, הסרטון עורר תגובות קשות ברשת וגם אני מצאתי את עצמי צופה בו בתחושת אי נוחות גדולה.
החפצה או לא החפצה?
רבות מהביקורות על הסרטון מתמקדות בסוגיית ההחפצה. אי אפשר להכחיש שהסרטון כולל את כל האלמנטים החושניים שאנחנו רגילות לראות בסרטוני פרסומת בכלל ושל בושם בפרט ואי אפשר להתעלם מכך שחזותה החיצונית של שקד משחקת פה תפקיד מרכזי. שקד היא אישה יפה ואלמלא היתה אישה יפה, הסרטון הזה לא היה נוצר, נקודה. אי אפשר לייצר סרטון כזה ולצפות שלא נדבר על המראה של שקד, כך שעל פניו יש פה החפצה, אבל זה לא כל הסיפור.
שקד היא ללא ספק אישה חזקה שנמצאת בעמדת כח לגמרי בזכות עצמה. אם היא בוחרת להשתתף בסרטון שנשען על חזותה החיצונית ושיש בו החפצה, זו זכותה ואין פה שאלה של ניצול, היא פשוט לא נמצאת בעמדה כזאת.
אפשר גם לטעון שהסרטון הוא פרודיה על עולם הפרסומות ושההחפצה כאן היא במעין הפוך על הפוך, או באה עם קריצה גדולה, אבל טענה זו מבוססת על ההנחה שהצופים מספיק מתוחכמים כדי להבין שזו פרודיה ולהסיק מכך את המסקנות המתבקשות על החפצה. האם זה כך במציאות? אין באמת דרך לדעת ולכן גם אי אפשר לומר שהסרטון לא בעייתי בהיבט הפמיניסטי.
מילה קטנה, הונאה גדולה
הבעיה האמיתית היא שמרוב שאנחנו עסוקים בשאלת המסר הפמיניסטי (או האנטי פמיניסטי) ובסוגיית ההחפצה, אנחנו שוכחים לבחון את המסר של הסרטון.
שקד ובנט שיתפו את הסרטון בליווי המילים “הבושם שהשמאלנים פחות יאהבו” ואם נתנתק לרגע ממוזיקת הרקע ומהטון החושני שבו נאמרות המילים ונשים לב באמת לתוכן, איילת שקד אומרת לנו בעצם שכל הצעדים בהם היא נוקטת כשרת משפטים הם לא פשיזם, אלא דמוקרטיה וכאן נעוצה הבעיה. שרת משפטים כוחנית, שחושבת שעסוקה בפוליטיזציה של מערכת המשפט, שמדברת באותה נשימה על מינוי שופטים ועל הפרדת רשויות ושמאמינה שתפקידה הוא “לרסן” את בג”צ, מנסה לשכנע אותנו שמה שאנחנו רואים הוא בסך הכל דמוקרטיה תמימה וחביבה.
כששקד לוחשת בחושניות את המילה “פשיזם” זה מתגלגל לה מצוין על הלשון ונשמע כמעט מפתה. כמה קל לשכוח שפשיזם הוא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית טוטליטרית. שיטת ממשל שהתקיימה, למשל, באיטליה של מוסוליני ושבגרמניה התפתחה למשהו מפחיד עוד יותר – נאציזם.
שקד לא באמת מכחישה שהיא פשיסטית, היא קוראת לתפיסת העולם שלה “דמוקרטיה” אבל מה שהיא עושה באמת זו נורמליזציה של תפיסה בעייתית מאוד, בלשון המעטה ולא משנה כמה רכה וחושנית העטיפה וכמה יפה בקבוקון הבושם שלה, המהות, איך שלא מסובבים את זה, היא פצצה מתקתקת וממש לא חייבים להיות שמאלנים כדי לא לאהוב את זה.
בשורה התחתונה, יש לנו עסק עם שרת משפטים ממפלגה שלא מהססת לעשות הקבלה בין בג”צ לבין חמאס ושרואה בבית המשפט אויב שעליה להכניע ולכל זה היא קוראת “דמוקרטיה”. לבושם הזה יש ריח מפחיד במיוחד.
