כשהייתי בת שנתיים בערך, הורי התגרשו וטוב שעשו כך, בעיקר בתזמון הנכון ובדרך שבה בחרו. מאז ובעיקר לאחרונה, אני שואלת את עצמי, למה קשה כל כך להתגרש בטוב?
אני לא מתיימרת לדעת הרבה על גירושים. נישאתי בגיל מוקדם והתגרשתי בגיל מוקדם אחרי נישואים קצרים יחסית, ללא רכוש וללא ילדים. לא, זה לא היה קל, היתה בי תחושת כישלון, היו חששות, אבל מנגד ידעתי בוודאות שזו ההחלטה הנכונה. בסקלה של הגירושים, הגירושים שלי הם בקצה הקל עד קל מאוד יחסית (וזאת בלי שניכנס לנסיבות ולאירועים שהביאו אותנו לשם).
גם הורי נישאו בגיל מוקדם (מאוד) והתגרשו בגיל מוקדם, אחרי נישואים לא ארוכים, אבל היתה בתמונה ילדה, אני. לא ידוע לי על קונפליקטים ביניהם בנושא המשמורת. כן ידוע לי שלמרות כאב הגירושים, למרות הקושי הכלכלי, למרות הקושי בהתמודדות עם משפחתו של אבי, אמי הקפידה תמיד על שני כללי ברזל: האחד – היא מעולם לא הביעה בפני ביקורת על אבי עד שהגעתי לבגרות. השני – היא הקפידה על מערכת יחסים קרובה עם בני המשפחה מצדו של אבי. בשורה התחתונה, אמי חשבה קודם כל עלי ורק אחר כך על עצמה.
היום אני רואה סביבי זוגות מתגרשים רבים (לא כולם, אולי אפילו לא הרוב, אבל די והותר) שאצלם קורה בדיוק ההפך. חברה אחת עוברת גירושים קשים כאשר אבי ילדיה עושה שמיניות באוויר כדי לתת את המינימום האפשרי או פחות. מתוך רצונו להקשות על גרושתו, הוא למעשה מונע מילדיו שלו דברים בסיסיים ביותר. אני לא נכנסת אפילו לדרכים רבות אחרות בהן הוא מקשה עליה אישית. למה? ככה, כי הוא יכול.
חבר אחר נמצא במאבקים תמידיים על הזכות הבסיסית כל כך, המובנת מאליה לכאורה, לראות את בתו. הסכמים יש, החלטות בית משפט יש, אך האם עושה כרצונה, תוך התעלמות מוחלטת לא רק מן ההסכמים וההחלטות, לא רק מרגשות אבי בתה, אלא גם ובעיקר מהצורך הבסיסי של בתה להיות גם בחברת אביה ולנהל שגרה צפויה ומובנת. למה? ככה, כי היא יכולה.
אז למה באמת?
איך מגיעים רבים כל כך למצב שבו אהבה לא רק מתה אלא מתחלפת בשנאה עזה? למה אנשים מתקשים להיפרד, אולי לא כידידים, אלא לפחות כבני אדם? מה גורם לרבים לשכוח שמי שנפגע בסופו של דבר הם היקרים לנו מכל, אלה שעליהם אנו אמורים להגן ולגונן בחירוף נפש – הילדים שלנו? מתי הנקמנות הופכת לאינסטינקט חזק יותר מההורות? ולמה, אם אנחנו לא יודעים להתנהג כמו בני אדם, לא יודעות מערכות המשפט ואכיפת החוק להתמודד עם מצבים כאלה? למה הן מאפשרות להורים לפגוע בילדיהם?
האם חייבים לשנוא את בן הזוג כדי להצדיק את הפרידה ממנו? מתי הפך האדם איתו בחרנו להתחתן, להביא לעולם ילדים, לנורא כל כך? האם אי אפשר להיפרד פשוט כי זה נגמר, להבין שמה שהיה נכון לנו פעם כבר לא נכון לנו עכשיו ולהמשיך הלאה בלי לדרוס את כל מה שנקרה בדרכנו, כולל מוסריות, אנושיות ושוב, הורות? אני לא בטוחה שיש תשובה מספקת, או תשובה בכלל, אבל זה כואב ומקומם ועל הדרך, נפגעים ילדים.
